|
עמוד:62
תפילות השנה וברכותיה יש נשים הנוהגות שלא לעשות ביום זה מלאכה, ועדות למנהג זה מצאנו כבר בתלמוד הירושלמי [תענית א, ו [סד ע"ג] ועוד]. המדרש מנמק מנהג זה: "שמעו הנשים [את דרישת אהרן לתת זהב לעגל] ולא רצו ולא קיבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל לא נשמע לכם° ונתן להן הקב"ה שכרן בעולם הזה, שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים" [פרקי דרבי אליעזר, מה]. ברוח זו נשמעים בדור האחרון קולות הקוראים להקנות לראש החודש משמעות מיוחדת כיומן של הנשים, יום המוקדש ללימוד תורה במסגרות שונות. חודש תשרי ראש השנה "ובחודש השביעי באחד לחודש, מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם" [במדבר כט, א]. "'מראשית השנה ועד אחרית השנה' [דברים יא, יב] — מגיד הכתוב שמראשית השנה נגזרה עליהם כמה גשמים, כמה טללים, כמה חמה יתירה, כמה רוחות נושבים עליה ... מראשית השנה אני אברך אתכם במשא ומתן, בבניין ונטיעה, באירוסים ובנישואים ובכל מה שאתם שולחים ידיכם אני אברך אתכם" [ספרי, עקב, מ]. באחד בתשרי מתחיל מחזור הימים והחודשים של השנה. יום זה הוא על פי המסורת גם יום הדין, שבו יושב ה' למשפט על כל בני האדם, בודדים ואומות, וחורץ את דינם על פי מעשיהם. במקרא עצמו מצוין היום הזה כ"יום תרועה", אך כבר בתקופת המשנה זכה לכינויים "ראש השנה" ו"יום הדין", וככזה נתגבש ונתקדש עד ימינו. את קביעתם של ראשית השנה ויום הדין לאחד בתשרי ניתן להסביר במסורת של חז"ל, הרואה בו גם את היום שבו ברא ה' את העולם - או את היום שבו ברא את האדם - וממילא גם את היום שבו החל למלוך על עולמו ולדון את האדם על פי מעשיו. בראש השנה נדרש האדם לערוך לעצמו דין וחשבון על מעשיו בימות השנה שחלפה, מתוך מגמה לקבל על עצמו לחתור לתיקון מידותיו ולשיפור מעשיו בשנה שתבוא, מעין פתיחת דף חדש. על כן זהו יום של כובד ראש המלווה בתחושת חרדה מפני הדין מצד אחד, ויום של תקווה ושמחה מצד אחר. חז"ל הדגישו דווקא את אופיו החגיגי של היום ואת השמחה הטמונה בו: "בנוהג שבעולם - אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים... אבל ישראל [בראש השנה] אינן כן אלא לובשים לבנים ... ואוכלין ושותין ושמחין, לפי שיודעין שהקב"ה עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות ..." [תלמוד ירושלמי ראש השנה א, ג [נז ע"א].
|
|