קראו בכותר - סידור אבי חי - תפילות וברכות לבית ולמשפחה
62
תפילות השנה וברכותיה יש נשים הנוהגות שלא לעשות ביום זה מלאכה, ועדות למנהג זה מצאנו כבר בתלמוד הירושלמי [תענית א, ו [סד ע״ג] ועוד]. המדרש מנמק מנהג זה: ״שמעו הנשים [את דרישת אהרן לתת זהב לעגל] ולא רצו ולא קיבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל לא נשמע לכם° ונתן להן הקב״ה שכרן בעולם הזה, שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים״ [פרקי דרבי אליעזר, מה]. ברוח זו נשמעים בדור האחרון קולות הקוראים להקנות לראש החודש משמעות מיוחדת כיומן של הנשים, יום המוקדש ללימוד תורה במסגרות שונות. חודש תשרי ראש השנה ״ובחודש השביעי באחד לחודש, מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם״ [במדבר כט, א]. ״'מראשית השנה ועד אחרית השנה' [דברים יא, יב] — מגיד הכתוב שמראשית השנה נגזרה עליהם כמה גשמים, כמה טללים, כמה חמה יתירה, כמה רוחות נושבים עליה ... מראשית השנה אני אברך אתכם במשא ומתן, בבניין ונטיעה, באירוסים ובנישואים ובכל מה שאתם שולחים ידיכם אני אברך אתכם״ [ספרי, עקב, מ]. באחד בתשרי מתחיל מחזור הימים והחודשים של השנה. יום זה הוא על פי המסורת גם יום הדין, שבו יושב ה' למשפט על כל בני האדם, בודדים ואומות, וחורץ את דינם על פי מעשיהם. במקרא עצמו מצוין היום הזה כ״יום תרועה״, אך כבר בתקופת המשנה זכה לכינויים ״ראש השנה״ ו״יום הדין״, וככזה נתגבש ונתקדש עד ימינו. את קביעתם של ראשית השנה ויום הדין לאחד בתשרי ניתן להסביר במסורת של חז״ל, הרואה בו גם את היום שבו ברא ה' את העולם - או את היום שבו ברא את האדם - וממילא גם את היום שבו החל למלוך על עולמו ולדון את האדם על פי מעשיו. בראש השנה נדרש האדם לערוך לעצמו דין וחשבון על מעשיו בימות השנה שחלפה, מתוך מגמה לקבל על עצמו לחתור לתיקון מידותיו ולשיפור מעשיו בשנה שתבוא, מעין פתיחת דפ חדש. על כן זהו יום של כובד ראש המלווה בתחושת חרדה מפני הדין מצד אחד, ויום של תקווה ושמחה מצד אחר. חז״ל הדגישו דווקא את אופיו החגיגי של היום ואת השמחה הטמונה בו: ״בנוהג שבעולם - אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים... אבל ישראל [בראש השנה] אינן כן אלא לובשים לבנים ... ואוכלין ושותין ושמחין, לפי שיודעין שהקב״ה עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות ...״ [תלמוד ירושלמי ראש השנה א, ג [נז ע״א].
תפילות השנה וברכותיה ראש השנה נחוג במשך יומיים, ובבית הכנסת נאמרות בו תפילות ארוכות מן הרגיל [והן מצויות במחזור מיוחד ליום זה], משופעות בפיוטים וכוללות [להוציא ביום השבת] את טכס תקיעת השופר, שהיא מצוותו העיקרית של היום [״יום תרועה״]. מחוץ לכתלי בית הכנסת מתבטא החג בעיקר בטכסים שונים הכרוכים בארוחות החגיגיות שנערכות בו, והקשורים באופיו כיום הפותח את השנה החדשה, וכן בטכס התשליך, המסמל את השלכת החטאים ואת ההיטהרות מן העוונות. עירובי תחומין, חצרות ותבשילין: ראה עמ' 143. הדלקת נרות בערב ראש השנה [בשני הימים] את פני השנה החדשה מקבלים בהדלקת נרות. מצוה זו נמסרה לעקרת הבית, אך בהעדרה מדליק את הנרות בעלה או אחד מבני הבית האחרים. נהוג להדליק שני נרות [ויש הנוהגים להדליק מספר נרות כמספר בני הבית. יש אף הנוהגים שכל אחת מבנות הבית מדליקה לעצמה נר אחד או שניים, בברכה או בלא ברכה, והמנהגים בעניין זה רבים]. לא נקבע זמן מוגדר להדלקת נרות בשני הערבים של ראש השנה. אבל אם ערב יום טוב ראשון הוא גם ערב שבת - יש להדליקם כחצי שעה לפני שקיעת השמש. ואם ליל יום טוב שני חל במוצאי שבת - יש להדליקם רק אחרי צאת השבת. בשאר המקרים נוהגים להדליק את הנרות לפני כניסת החג או [על ידי העברת אש מנר שהודלק קודם לחג] אחרי כניסתו, סמוך לסעודה. בדרך כלל האשה מברכת על הדלקת הנרות ואחר כך מדליקה אותם. אבל אם ערב חג הוא גם ערב שבת, מבעירה האשה את האש בנרות תחילה, מכסה את עיניה בידיה, מברכת ופוקחת את עיניה כדי להביט בנרות. וזו לשון הברכה: ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של [בשבת אומרים: שבת ושל] יום טוב. ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. הדלקת נרות: ראה עמ' .144