קבורה

עמוד:117

הונח בקברו בתנוחה קבועה : שפוף , פרקדן , או בתנוחת עבר . מלכים זכו לקבורה מפארת , כמו מלכי פרס שקבריהם חצובים בסלע ומלכי מצרים שפירמידות נבנו על קבריהם . במצרים העתיקה וכן באמריקה המרכזית והדרומית נהגו לחנט את גופת המת ( לשמר את גופו באמצעות שיטה מיחדת ) כבטוי לאמונה בתחית המתים . היו בין שבטי האינדיאנים ביבשת אמריקה שהטמינו את המתים במערות , ושם יבשו או נחנטו באויר היבש . היו גם שבטים שנהגו להניח את המתים על עצים ועל פגומים . שבטים אחרים נהגו לשרף את מתיהם ואת אפרם טמנו בכדי חרס . בימינו נפוצות שתי דרכי קבורה : הטמנת המת באדמה , ושרפת הגופה ושמירת האפר בכד מיחד לכך . הנוצרים נוהגים לקבר את מתיהם בבגדיהם יחד עם ארון הקבורה , שבו הם מונחים . על המצבה הם נוהגים לחרת את סימן הצלב , ולקשט את הקבר בפסלים ובתבליטי אבן . גם המסלמים מטמינים את המת באדמה בתוך ארון , ומקשטים את הקבר בפסוקי קראן כתובים בכתב מסגנן . הקבורה בישראל היהדות מיחסת חשיבות רבה לקבורת המת ורואה בה מצוה . אי הבאת המת לקבורה נחשבת לענש קשה , וקבורה בדרך מבישה זכתה לכנוי " קבורת חמור " . התורה אוסרת להלין את המת , כלומר יש לקבר אותו עוד לפני שקיעת השמש ביום שבו נפטר . בספר דברים ( כא כג ) נאמר : " קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלוהים תלוי , ולא תטמא את אדמתך " . גם ההלכה אוסרת להשהות את קבורת המת עד ליום המחרת . הן בימי המקרא והן בתקופת בית - המקדש נהגו לקבר את המתים בקבורה משפחתית בקבר אבות , כמו מערת המכפלה . בנוסף על קברים חצובים בסלע , קברי כוכים ומערות קבורה , רוח בתקופת הבית השני הנהג של קבורה משנית בגלוסקמאות , כלומר הוצאת עצמות המת מקברן לאחר שנה או שנתים והטמנתן בתבה שיעדה לכך . נהג זה שנה במאה ה - 3 לספירה , שבה נהגו לקבר בסרקופגים - ארונות אבן מגלפים , כפי שקברו בבית שערים . לאחר חתימת המשנה החלו לקבר את המת באדמה . כן נהגו לנקב את הארונות כדי ליצר מגע עם אדמת הארץ , שכן חז"ל יחסו חשיבות מרבה לאדמת ארץ - ישראל , ויהודים בתקופה זו נטו להביא את מתיהם לקבורה בארץ . יהודים בגולה גם נהגו לשים על ארון המת צרור עפר מארץ - ישראל . ההלכה אף התירה להוציא את המת מקברו כדי להעבירו לארץ - ישראל או לקבר ישראל . בסוף תקופת הבית השני החל הנהג להקצות שטחים לבתי - קברות קהלתיים . הכניסה לבתי - עלמין אלה היתה אסורה על הכוהנים מפני טמאת המת . המנהג לטהר את המת על ידי רחיצתו , שהוא מנהג קדום הנמשך עד ימינו , היה לאחד מתפקידיה של ה " חברה קדישא " , המטפלת למן המאה ה - 16 ועד ימינו בכל סדורי הלוית המת . עסוק זה נחשב למצוה , והוא בגדר מעשה חסד אחרון , " חסד של אמת " . במקרה שהמת חסר קרובים או שגופתו נמצאה ברשות הרבים , מוטלת חובת הקבורה על הצבור בכללו . גופות של יהודים שנרצחו בטבח המוני , בעקר אם אינן נתנות לזהוי , וכן אפרם של בני הקהלות שהשמדו בשואה למשל , מובאים לקבורה בקבר אחים . בישראל נוהגים לקבר את חללי צה"ל בטקס צבאי . החללים נקברים בארון , ולאחר אמירת " קדיש " ותפלת " אל מלא רחמים " , נורים מטחי כבוד . חללי צה"ל נקברים בחלקות מיחדות בבתי - הקברות . בשנת 1996 הוקמו בישראל בתי - קברות אזרחיים , שבהם קבורה בכלי חרס מהמחצית השנייה של האלף הרביעי לפני הספירה , בית - הקברות היהודי בהר הזיתים שבירושלים הוקם בימי הביניים , בעקבות הכתוב בספרי הנביאים , כי תחיית המתים תתחיל בעמק יהושפט השוכן לרגלי ההר ,

קודם  |  הבא