מלאו לי שש שנים . בעיירה שלנו, בְּיַאלָה רַאוְסְקָה שבפולין, שלטו הגֶרמנים . הגֶיע יום פתיחת שנת הלימודים . מָארִישְָׁה, חברתי הפּולנייה, הצְיעה שאבוא איתה לבית הספר שבעיירה . בבוקר נפגֶשנו והלכנו לבית הספר, עם עוד רבים מילדי העיירה . הגֶענו לשער בית הספר . בשער עמד שוער בית הספר . הכרתי אותו ; הוא גֶר קרוב לביתנו . השוער בירך כל תלמיד ב"בוקר טוב" וב"הצְלחה בלימודים" . מָארִישְָׁה נכנסה בשער, ואחריה אני . "בוקר טוב," בירכתי את השוער . "לאן את הולכת ? " שאל . "לבית הספר, לכיתה הראשונה," עניתי בגֶאווה, כשאני פוסעת קדימה . האיש עמד בדרכי . "את לא יכולה ! " אמר בתוקף . "אבל אני בת שש . . . " "את יהודייה ! " אמר, "ליהודים אין זכות ללמוד . בבית הספר הזה אין מקום ליהודים ! " הסתכלתי סביב . מָארִישְָׁה והילדים עמדו והקשיבו . נשמע צְלצְול פעמון בית הספר . הילדים ומָארִישְָׁה רצְו לכיתות . פניתי לאחור ויצְאתי . עמדתי ברחוב, כשאני אוחזת בגֶדר בית הספר . ראיתי את מארישה מתרחקת, עד שנכנסה לבניין בית הספר . לא בכיתי ! אני יהודייה וזה לא מקומי . עמדתי שם עד שהחצְר הייתה ריקה מתלמידים . שנת הלימודים ה...
אל הספר