|
|
עמוד:58
האיסיים פורשים מהחברה היהודית הכיתה הקטנה ביותר הייתה האיסיים , ויוסף בן מתתיהו העריך את מספרם בכארבעת אלפים איש . הזיהוי של האיסיים אינו ברור והם אינם נזכרים כלל במקורות התלמודיים . יש חוקרים הטוענים כי האיסיים היו ממשיכי בית צדוק – הכוהנים הגדולים שהחשמונאים הדיחו ממעמדם – אך רוב החוקרים מזהים את האיסיים עם כת מדבר יהודה , הנקראת גם בשם כת היחד , ומרכזה היה במדבר יהודה . חוקרים אלו טוענים כי תיאור האיסיים לפי יוסף בן מתתיהו תואם את הרעיונות ואורחות החיים של כת מדבר יהודה כפי שהם מופיעים במגילות ים המלח . האיסיים נהגו לכתוב את תורתם וכך אנו יודעים עליהם . יוסף בן מתתיהו מתאר את האיסיים כקבוצה קרובה לפרושים , משום שגם הם האמינו בתורה שבעל פה . האיסיים האמינו גם בגזרה קדומה שמכתיבה את גורלו של האדם . לעומת זאת ההלכה ספירת העומר - מנחה המובאת מראשית קציר השעורים , והנפתו מתירה את האכילה מהתבואה החדשה . התורה מצווה להניף את העומר חמישים יום ממחרת השבת ( ויקרא כג , טו-טז . ( מגילות ים המלח - מגילות שהתגלו במערות באזור ים המלח סמוך לשרידי היישוב קומראן . המגילות הן מקטעים של כשמונה מאות ספרים מתקופת הבית השני וגילוין נחשב לאחד הממצאים הארכאולוגיים החשובים בארץ ישראל . הן השתמרו בזכות אקלימו היבש של המדבר , ובזכותן אנו מכירים את הכת שישבה בקומראן טוב יותר מקבוצות אחרות באותה התקופה . אחת ההלכות שהצדוקים והפרושים נחלקו בהן הייתה ספירת העומר ( ויקרא כג , טו . ( לדעת הצדוקים יש לפרש את הביטוי " ממחרת השבת" כך שיש להתחיל לספור את העומר מיום ראשון שאחרי שבת , ואילו הפרושים קבעו כי יש לספור ממחרת יום טוב ראשון של פסח . יש חוקרים הרואים בעמדת הצדוקים רצון לשמר מסורת כוהנית קדומה ולא ביטוי לכפירה בתורה שבעל פה . מחלוקת אחרת הייתה על חובת ניסוך המים על המזבח במקדש בחג הסוכות . במשך שבעת ימי החג היה הכוהן הגדול יוצק מים ויין על המזבח . את טקס ניסוך המים נהגו לקיים בשירה ונגינה – ומכאן המנהג של שמחת בית השואבה . הצדוקים חלקו על חובת ניסוך המים , כנראה משום שלא הוזכרה במפורש בתורה שבכתב . יש חוקרים הטוענים כי המחלוקות בין הצדוקים לפרושים מקורן לא רק במחלוקת על סמכות התורה שבעל פה אלא גם בפערים מעמדיים וכלכליים . לדוגמה , הם מציינים את עמדתם של הצדוקים בעניין המימון של קורבן התמיד , שאותו נהגו להקריב במקדש בבוקר ובערב . הצדוקים טענו כי גם יחיד יכול להתנדב ולתרום בהמה לקורבן תמיד , והקורבן יוכל להיחשב לקורבן בשם כל העם . לעומתם הפרושים סברו כי כדי שהקורבן ייחשב לקורבן של הציבור יש להביא את קורבן התמיד מתרומות מחצית השקל שכל יהודי תרם למקדש . עמדתם של הצדוקים , שהיו עשירים , מלמדת על שאיפתם להיות המממנים של המקדש וכנראה גם לזכות בשל כך בשליטה על המקדש . גם בנושאים של טומאה וטהרה ניכר הפער המעמדי . עד התקופה ההלניסטית רוב כלי הבית היו עשויים מעץ , מחרס או ממתכת , ובמקרה שנטמאו נהגו לשבור אותם – אבל מן התקופה ההלניסטית החלו לייבא לארץ ישראל כלי זכוכית , שמחירם היה יקר והשימוש בהם רווח בקרב בני המעמדות העליונים . הצדוקים , שמעמדם הכלכלי אפשר להם שימוש בכלים יקרים , פסקו בניגוד להלכה הפרושית שכלי זכוכית אינם יכולים לקבל טומאה ( עמ' . ( 55 למרות המחלוקות בין הצדוקים לבין הפרושים היה שיתוף פעולה ביניהם בעבודת המקדש ובישיבות הסנהדרין , וכנראה הם אף התגוררו זה בצד זה .
|
|