|
|
עמוד:34
יסון משנה את מעמדה של ירושלים מינויו של יסון המתייוון לכוהן גדול התאים לשאיפה של המלך הסלווקי אנטיוכוס הרביעי להעמיק את ההתיוונות בארץ ישראל . אנטיוכוס הרביעי , הידוע בכינוי אנטיוכוס אפיפנס 164–175 ) לפסה"נ , ( הניח גם כי יסון יגלה כלפיו נאמנות , בניגוד לחוניו השלישי , שנחשד בתמיכה בבית תלמי . נוסף על שיקולים אלו היה למינוי יסון היבט כלכלי : יסון קנה את משרת הכהונה הגדולה בכסף רב שאנטיוכוס אפיפנס נזקק לו כדי למלא את הקופה הריקה של אוצר הממלכה . השיקולים במינוי יסון התבררו כמוצדקים כשיסון הציע לאנטיוכוס אפיפנס סכום כסף נוסף אם ירשה לו לשנות את המשטר בירושלים , ובלשונו : " לרשום את אנשי ירושלים לאנשי אנטיוכיה" ( מקבים ב ד , ט . ( משמעות הביטוי אינה ברורה . יש הטוענים כי הכוונה הייתה לרשום את אנשי ירושלים בתור אנטיוכים , ומכאן שהוקמה קהילה או התאגדות בשם אנטיוכיה בצד העיר היהודית . לעומתם יש הטוענים שהכוונה של יסון הייתה לייסד בתוך ירושלים פוליס בשם אנטיוכיה , וכך עשה . מבחינתו של יסון הפיכת ירושלים לפוליס הייתה דרך להשיג יתרונות חברתיים וכלכליים אך גם אמצעי להאיץ את ההשתלבות של יהודה בעולם ההלניסטי . יסון הקים בירושלים גימנסיון ואפביון , ספר מקבים ב - אחד מארבעה ספרים בשם "מקבים" או . "חשמונאים" הספר נכתב יוונית כנראה סמוך לתקופת מרד החשמונאים וסוקר את המאורעות שהתרחשו מימיו האחרונים של סלווקוס הרביעי , בערך בשנת 175 לפסה"נ , ועד שנת 161 לפסה"נ . הספר משקף רעיונות המאפיינים את עולמה של היהדות ההלניסטית מחוץ לארץ ישראל : העם הוא העיקר , ומסירות הנפש עדיפה על המלחמה . אנטיוכוס אפיפנס - התואר "אפיפנס" הוא קיצור של "תאוס , "אפיפנס שפירושו האל המתגלה , אך בגלל התנהגותו היו שכינו את אנטיוכוס בשם , "אפימנס" שפירושו מטורף . ההיסטוריון פוליביוס תיאר אותו כרודף פרסום וסובל מהתפרצויות של כעס או חיבה . המתייוונים נעזרים בשלטון הסלווקי לביסוס מעמדם ההכרה באוטונומיה הדתית ובמעמדו של המקדש נמשכה גם תחת שלטון בית סלווקוס . אנטיוכוס השלישי פרסם מכתב ופקודה שאישרו את הרשות לחיות על פי חוקי התורה . הפקודה כללה גם הקצאת קורבנות למקדש , תרומות לצורך שיפוצים והנחות לכוהנים ממסים . ואולם , כאשר גברה המצוקה הכלכלית של המלכים הסלווקים כתוצאה ממפלות שנחלו במלחמה נגד האימפריה הרומית הם החלו לכרסם בזכויות היהודים ואף העזו לפגוע במקדש . היוזמה לפגיעה הייתה של יהודים מתייוונים שהיו מוכנים לפגוע באחיהם כדי לקדם את מעמדם האישי . לדוגמה , שמעון בן בלגה , נגיד המקדש בתחילת המאה השנייה לפסה"נ , היה מסוכסך עם הכוהן הגדול חוניו השלישי . בין השניים הייתה תחרות על משרת המפקח על השווקים – תפקיד שמילא הכוהן הגדול והעניק לו כוח כלכלי רב . כדי לזכות במשרה פנה שמעון אל המלך סלווקוס הרביעי והציע לו כסף מאוצרות המקדש תמורת המינוי . סלווקוס הרביעי , שעלה לשלטון בשנת 187 לפסה"נ , היה זקוק לכסף ולכן שלח את הליודורוס המשנה למלך לבזוז את אוצרות המקדש בירושלים . לפי ספר מקבים ב הניסיון לפגוע במקדש נכשל , אולם הוא העכיר את היחסים בין היהודים לבין המלכים הסלווקים . במעשה זה היה גם תקדים מסוכן שערער את האוטונומיה של יהודה . בעקבות הסכסוך בעניין משרת המפקח על השווקים יצא הכוהן הגדול חוניו השלישי לאנטיוכיה כדי להציג את עמדתו לפני השלטונות הסלווקיים . את ההיעדרות ניצל יהושע , אחיו של חוניו , הידוע בשמו היווני יסון , והוא הציע לשלם בעבור מינויו לכוהן גדול סכום גבוה ממה ששילם אחיו בעבור המינוי . הייתה זו הפעם הראשונה שהכהונה הגדולה נמכרה בכסף למרבה במחיר ולא עברה בירושה מאב לבן ושהתפקיד עבר מהכוהן הגדול עוד בחייו .
|
|