|
|
עמוד:250
ד 5 . ההטעמה והמשלב הלשוני במקרים מסוימים , יש הבדל בין ההטעמה בלשון הדבורה היומיומית לבין ההטעמה "הרשמית . " הבדל כזה נוצר , כשבדיבור היומיומי מוטעמת המילה במלעיל , בעוד שבדיבור "הרשמי , " במשלב גבוה יותר , היא מוטעמת במלרע . דוגמה נפוצה לעניין זה היא דוגמת השמות הפרטיים . בלשון היום יום שומעים והוגים לעתים שמות כגון : ירון , משה , חיים , נורית , מיכל , שרה , במלעיל . אולם , כשקוראים בשמו של אדם בנסיבות רשמיות ( קריאת השם בתקשורת , בפנייה למשרד , קריאה בתנ"ך ) הוגים אותם במלרע : ירון , משה , חיים , נורית , מיכל , שרה וכדומה . כמו בשמות הפרטיים כך גם בכמה מילים אחרות שהשתרשו בהגייה מלעילית בלשון הדבורה , במשלב נמוך , ואילו במשלב גבוה - הן הגויות בהטעמה מלרעית , כמו : גליןה , סכר , עוגה , אצבע , כובע בלשון דבורה , לעומת - גלידה , סכר , עוגה , אצבע , כובע בלשון רשמית . גם צורת הנוכחים / ות בפועל הגויה היום לרוב במלעיל . דברתם , התקךמתן , אך במשלב גבוה במלרע . דברתם , התקדמתן . ד 6 . ההברה , ההטעמה וסימני הכתב בכתב לא נהוג לסמן את ההטעמה או את החלוקה להברות . הסימון נועד רק לצורך הסבר תופעות לשון שונות . לשם כך מסמנים מקף בין ההברות וסימן < מעל ההברה המוטעמת במילה : ג-שם , ג-שום . אולם בחלק מן הטקסטים העתיקים ובעיקר בתנ'יך מסומן מקום הטעם בכל מילה , וכך יודעים כיצד להטעים את המילה . מקום הטעם מסומן בתנ '' ך בעזרת סימני "הטעמים . " יש סימנים רבים כאלה , תפקידיהם שונים , והם מסומנים מעל או מתחת למקום המוטעם במילה . גר הנגנה ההטעמה היא רק אחת התופעות בהגייה , בדיבור , שאין להן ביטוי בכתב . תופעה אחרת היא ההנגנה . בניגוד להטעמה המעצימה מקום אחד במילה , הרי ההנגנה היא כעין מנגינה של רצף הדיבור , של משפטים שלמים ואף של קטעים ארוכים יותר ממשפט . מקובל להבחין בין הנגנה יורדת , כמו במשפט חיווי או ציווי : יורד גשם . לך הביתה ! לבין הנגנה עולה , כמו במשפט שאלה : יורד גשם ? מתי תבוא אלינו ? ראית את הסרט הזה ? לפעמים , בחלק מן המשפט ההנגנה עולה ובחלק אחר - יורדת , כמו במשפטים הבאים .
|
|