|
|
עמוד:283
הרשויות המקומיות שהוקמו בתקופה זו נאלצו להתמודד עם בעיות רבות . רוב תושביהן חיו תחת ממשל צבאי , שהגביל את תנועתם . אזורים שלמים הוכרזו כאזורים סגורים , וכדי לצאת מהם או להיכנסת אליהם נדרשו הערבים לקבל אישור מנציגי המושל הצבאי . בעשור הראשון לאחר קום המדינה המשיכו המוחיתארים להיות פעילים , גם ביישובים שבתחומם הוקמו מועצות מקומיות ונבחרו ראשי מועצות . במקרים רבים שבהם המוח'תאריס לא שותפו בניהול המועצה , הם סירבו להכיר בסמכותה של ההנהגה החדשה במועצה המקומית ולעתים אף עקפו את ראש המועצה . מצב זה הביא ליצירת מתח בינם לבין ראשי המועצה וחברי המועצה שנבחרו בבחירות לרשויות המקומיות . כיום , בסוף שנות ה - ,90 יש 107 יישובים ערביים מוכרים , מהם 8 יישובים ערביים במעמד של עירייה 51, יישובים במעמד של מועצה מקומית ,' 38 יישובים המשתייכיס למועצה אזורית ו - 11 יישובים מנוהלים על ידי מוחתאר . נוסף לאלה יש כ - 81 יישובים שאינם מוכרים רשמית על ידי המדינה ואין להם כל מעמד מוניציפאלי : מהם 53 בגליל ובמשולש ו - 28 בנגב . יישובים אלה מוגדרים כ"כפריס בלתי מוכרים " ואין הם מחוברים לכל תשתית שהיא , כגון חשמל , מים , ביוב , טלפון , כבישים , אין להם תכניות מתאר וכל בנייה בהם היא בלתי חוקית . על סוגי רשויות מקומיות ראו עמ' . עין קיניה
|
|