שירה

עמוד:28

מפתיעה ומרגשת . גם המקצב עדין קים , אך שנה את מקומו ואפיו . בעבר הקפידו לחרז את המלים המופיעות בסופי השורות , ואלו בימינו החריזה , או דמיון הצלילים , הוא פנימי ומפזר בשורה או בבתי השיר כלו . גם תחבולות כמו מצלול - חזרה על אותם העצורים הפותחים את השורות ; אסוננס - תנועות זהות המופיעות בסופי השורות ; ואונומטופאה - חקוי צלילים טבעיים , כמו במלה " רשרוש " המחקה את הצליל הנשמע ברשרוש - כל אלה תורמים למקצב ולצליליות של השיר . השיר היחיד הוא קצר בדרך כלל ולכן הלשון בו מרכזת ודחוסה בתאורים של חויות הרגש , המחשבה , העולם החיצוני הממשי . אפיה זה של השירה מחיב את הקורא לקרא אותה ברכוז רב , מתוך הזדהות וחויה שכלית ורגשית . שירים מסוגים שונים קימים שירים מסוגים שונים הנבדלים אלה מאלה בתכן , במבנה , במקצב ובאוירה של השירים , ולעתים גם במטרה שלהם . ישנם שירים שהדגש בהם מושם בחויה הנפשית של המשורר - אלה הם השירים הליריים . ישנם שירים שהעלילה היא העקר בהם . אלה הם שירים ספוריים ותאוריים כמו האפוס , הבלדה ולעתים גם האידיליה . וישנם המבטאים את ההגות - המחשבות והדעות של המשורר על העולם והחיים בו . קים אף הסוג החנוכי - שירים שנועדו לאלף בינה , ליעץ וללמד לקח . בעת העתיקה היה האפוס - השיר התאורי והעלילתי - הנפוץ ביותר . זוהי שירה רחבת יריעה , מחרזת ושקולה , הכתובה בשורות ארכות ובלשון גבוהה ומליצית , שנועדה . לפאר ולרומם את מעשי האלים , השליטים והגבורים . היא בנויה מתאורים של עלילות גבורה מרשימות ואגדות שנמסרו בעל - פה מדור לדור . דגמאות מפרסמות לאפוס הן : " עלילות גלגמש " במסופוטמיה , ה " איליאדה " וה " אודיסאה " היונית , " אניאס " הרומית ו " המהבהרטה " ההודית . גם בעת החדשה נכתבו אפוסים , ביניהם " גן העדן האבוד " מאת ג'ון מילטון האנגלי , אך מספרם מועט יחסית . לצד האפוס , שבא למלא צרכים כלליים בעקר - דתיים וחברתיים - נכתבו גם שירים ליריים קצרים ואישיים ושירי תוגה ( אלגיות ) המבטאים צער על אדם אהוב ונערץ שמת . השיר הלירי בעל המקצב העדין והשקט נכתב במקור לכלי הנגינה הקדום לירה , ומכאן שמו . סוג זה זכה לפריחה בתקופות שבהן עמד האדם היחיד במרכז , ולא העם או החברה . לכן , למן המאה ה - 18 ובעקר במאה ה - 20 זהו הסוג השולט בשירה . מקומה של הבלדה , שהיא שיר עם ביסודה המתאר ארוע או דמות מסתוריים וטרגיים , הוא בין השיר העלילתי והלירי . הבלדה מצטינת בדרך הבטוי הפשוטה שלה ובמקצב החוזר על עצמו שבה , הנוצר על ידי הפזמון החוזר והחריזה . גם האידיליה היא שיר ספורי המתאר חיים שלוים בחיק הטבע . באידיליות המאחרות מנצלים הקצב האטי והמראות השקטים של הטבע כדי ליצר נגוד לאיזשהו מתח וחרדה מפני אסון המרחף באויר ולבסוף אף מתממש . הסינטה שהופיעה בתחלת תקופת הרנסנס היא שיר לירי מרכז , הבנוי לפי מתכנת קבועה של 14 שורות - שמונה בבית הראשון ושש בבית השני - ובחריזה קבועה . זרמים וסגנונות בשירה ביון וברומא העתיקות נוצרה השירה הקלסית , המקפידה על מבנה מגדר והמשתמשת בחרוז , במשקל ובשפה גבוהה . סגנון מרומם זה שלט גם בימי הבינים ובתקופת הרנסנס , שהתאפינה בהערצת התרבות הקלסית של יון ורומא . אולם היו בין משוררי התקופות האלה - כגון שני המשוררים האיטלקים פטררקה ודנטה - שהרשו לעצמם לחרג מהלשון הנשגבה ולכתב בשפת הדבור הפשוטה . במאות ה - 17 וה - ו 8 שלט באירופה הזרם הקלסיציסטי המחמיר . גתה , בהיותו מבגר , כתב את שיריו על פי תבניות קבועות בעלות כללים וחקים חמורים , שמנעו התפרציות של רגש והתבססו על השכל הקר וההגיון . במאות ה - 8 ר וה - ו 9 נוצרה באירופה - בעקר באנגליה , צרפת וגרמניה - שירה בסגנון הרומנטי . סגנון זה יצא כנגד הקלסיציזם הנקשה והיה הפוכו הגמור . הוא קרא לשחרור הרגש והדמיון ועודד סערה והתלהבות . המשוררים הרומנטיים החשיבו ביותר את העם והרגש הלאמי מצד אחד , ואת האדם היחיד ואת רוחו המשחררת מצד אחר . הם אהבו את הסודי והמסתורי אבל גם חשו משיכה אל הפשטות והטהר שבטבע . עם המשוררים הרומנטיים הידועים נמנים האנגלים ויליאם וורדסוורת', ג'ורג'בירון , קיטס ושלי ; הגרמנים הינה , גתה ושילר בצעירותם ; הרוסים פושקין ולרמונטוב . מאז שלהי המאה ה - 19 ובמיחד בשלהי המאה ה - 20 , שולט המודרניזם בשירה . מאפינה המרכזי של שירה ז4 הוא השחרור המחלט כמעט מכבלי צורה ותכן . המשוררים כותבים בכל דרך הנראית להם מתאימה ומבטאת כהלכה את רוחם ונפשם . הם כותבים בשורות קצרות - לפעמים מלה והברה אחת בשורה - וגם בשורות ארכות . נכתבים שירים מחרזים ושקולים , שירים בשפה עשירה ורבת רבדים איור מתוך ספר השירה " שאה נאמה - , ' ספר המלכים') מאת המשורר הפרסי פירדוסי , בן המאה ה - 11 .

קודם  |  הבא