|
|
עמוד:108
לפלחן אל היין דיוניסוס ( הוא בכחוס ) והיה מלוה בפריצות והוללות . הרומאים , שאהבו מופעי אכזריות , הכניסו את מתנגדיהם - וביניהם יהודים רבים - לזירת התאטרון , כדי שיאבקו בינם לבין עצמם ועם חיות . העמות בין התרבות היהודית לתרביות יון ורומא , וזרותם , הרחיקו את היהודים לראות בכל תופעה תאטרונית " מעשה תועבה". רק בחג הפורים , שבו חובה לשמח " עד דלא ידע " - עד אשר האדם מפסיק להכיר את עצמו או את חברו - מתר היה להשתולל , להחליף זהות ולשחק . כך נוצרו מופעי פורים שנקראו " פורים שפיל"( משחקי פורים ) . במופעים אלה בצעו המתחפשים תפקידים שונים והעלו תמונות מתוך מגלת אסתר . במשך הזמן כללו מופעים אלה גם פרשיות אחרות מן המסרת היהודית , בעקר מעשי נסים . תאטרון עברי בתקופת הרנסנס התרבות היהודית הספרדית היתה פתוחה יותר לתרבות הזרה . עוד בימי " תור הזהב " בספרד ( המאות ה - 12 - 14 ) התפתחה בה פעילות תרבותית חלונית לא מעטה . התאטרון העברי הראשון התפתח בתקופת הרנסנס ( המאות ה - 14 - 17 ) בקהלות ספרדיות באמסטרדם ובעקר באיטליה . המחזאים העברים הראשונים היו יהודה סומו , עמנואל הרומי ומשה זכות . ידוע שהתקימו מופעי תאטרון בקהלות שונות באיטליה , לא רק בפורים אלא גם בשמחות ובחגיגות משפחתיות . נושאי ההצגה לא היו בהכרח דתיים , אלא נושאים חלוניים הקשורים לחגיגה : למשל , ספור אהבה לכבוד חגיגות ארוסים או נשואים . בתקופת ה " השכלה"( ממחצית המאה ה - 18 עד שלהי המאה ה - 19 ) , כאשר התחילה להתגבש תרבות חלונית בשפה העברית , נכתבו גם מחזות בעברית . אך מאחר שלא היה מי שיבצע אותם , הם נשארו בגדר נסיונות ספרותיים ולא תאטרוניים . תנועות ה " השכלה " והציונות כזרז לתאטרון עברי הרצון לגבש חברה יהודית חלונית הביא להקמתו של תאטרון יהודי בשפת היידיש , שפתם של רבים מיהודי אירופה . תאטרון היידיש התפתח אף הוא ממסרת ה " פורים שפיל". אולם רק ב - 1875 , כאשר אברהם גולדפדן יסד תאטרון יהודי ברומניה וחבר מחזות רבים , החלה פריחתו של התאטרון היידי . תאטרון זה היה אמצעי רב ערך להפיץ את התרבות , ההוי והבדור היהודיים בקרב היהודים באירופה ובאמריקה . לתאטרון היהודי קמו מחזאים חשובים כמו אברהם גורדון , פרץ הירשבין , מוריס שורץ , ה'ליויק . גם שחקנים מכשרים התגלו בו , ביניהם מיכואלס ואידה קמינסקה . כמה מן השחקנים היהודים אף הפכו לשחקני קולנוע מפרסמים בעולם , כגון : אדוארד ג ' רובינסון , פאול מוני ודני קי . את הבסיס הממשי לתאטרון העברי הניחה התנועה הציונית . הציונות ראתה עצמה לא רק כתנועה פוליטית , אלא גם כתנועה תרבותית . מטרתה היתה לשוב ולגבש את העם היהודי כדי שיהיה עם ככל העמים ; עם שיש לו שפה משתפת , יצירות תרבות מגונות וגם מדינה . ההצגות הראשונות בעברית החלו בארץ - ישראל בשנות ה - 80 של המאה ה - 19 . הן נערכו בין כתליהם של בתי - הספר החדשים , ששפת ההוראה בהם היתה עברית . הצגות אלה נועדו מלכתחלה לעודד את השמוש בעברית המדברת , אך הפכו עד מהרה לגלת הכותרת של חיי התרבות של הישוב היהודי הקטן בארץ - ישראל . על כל הצגה דוח בהרחבה בשני העתונים העבריים שיצאו אז , וההצגות הצגו שוב ושוב לבקשת הקהל . עם העליה שהחלה בראשית המאה ה - 20 , הגיעו לארץ עולים רבים בעלי השכלה כללית . הם ראו את יעודם בעבודת האדמה ובישוב הארץ , אך גם ביצירת תרבות ארץ - ישראלית . הם החלו להעלות בערבים הצגות חובבים . גם הצגות אלה זכו להצלחה רבה , ושמען הגיע אף לקהלות היהודיות באירופה . אחד השחקנים הבולטים של להקת החובבים היפואית היה מנחם גנסין , שעבד לפרנסתו ' הבימה'מעלה על בימתו מחזה ישראלי מקורי ,'בערבות הנגב " מאת יגאל מוסינזון , העוסק במציאות הישראלית . מאז שנת 1980 מתקיים בעכו , בחול המועד סוכות , פסטיבל של תיאטרון אחר , המציג מחזות חדשניים . בתמונה - סצינה מהצגה שהתקיימה באולמות האבירים בעכו .
|
אנציקלופדיה אביב בע"מ
|