המזרח התיכון

עמוד:206

לתחושת הגוף נעשה מפוי מדיק ביותר . נמצא שהגוף נראה כמשלך במהפך - רגליו למעלה וראשו למטה - על פני הפתול האחורי מרכזי ? ל קלפת המח . פגימה בקצה העליון של האזור מביאה לאבדן תחושה ברגלים , ופגיעה בקצה התחתון - לשתוק בידים . כן התגלה שיש הבדל בין התחושה הפיסית ( הגופנית ) לבין התחויה הפסיכית ( הנפשית ) . פגיעה באזור הראיה , למשל , מביא לעורון , אך העין עצמה ממשיכה לתפקד והאישון נפתח ונסגר כרגיל וקים זרם הפעלה בעצב העין הבא אל המח . מה יחסר הוא " תרגומו " של הארוע הפיסי לארוע של התודעה . אפשר לנתק את התחושה באיברים מסימים כגון היד ואף על פי כן תשמר תגובת הרפלקס והיד תסוג מפני להבה . תגליות אלו ואחרות התאפשרו הודות לעבדה המוזרה שהמח אינו רגיש ללחץ , לחם או לכאב . כלומר , נתן לבצע נתוח מח תוך הרדמה מקומית בלבד , ולשאל את פי החולה להרגשתו תוך כדי הנתוח . בנסויים שונים המבצעים במתנדבים , מכנסים תילים חשמליים לתוך אזורים שונים במח ונרשמות התנודות החשמליות בזמן בצוע הנסוי . כמו כן אפשר לשלח אותות חשמליים אל תוך המח ולגרם לחולה לבצע תנועות מסימות או לחוש תחושות שעליהן הוא יכול לדוח . כן נבדקים ומחזקים בפקוח בני אדם , אשר בעקבות תאנות ומתוך צרכים רפואיים נפגעו או הוצאו מראשם חלקי מח שונים . המעקב אחריהם מלמד רבות על פעלת המח . בנסוי שנעשה באדם , החדרה אלקטרודה לאנה הרקתית שלו . תוצאות הגרוי החשמלי היו הבזקים מעברו של החולה : הוא שמע קולות של ידידים שלא נפגש עמם זמן רב , ראה תמונות פרסמת , קטע מהצגת תאטרון וכדומה . גרוי במקומות אחרים הביא לכך , שהנבדק , אף על פי שלא נשלל ממנו כח הדבור , לא הצליח לקרא בשמם של עצמים מכרים . המלה " רגל " למשל , הפכה ל " מה שמכניסים לנעל " וכלי . עם הפסקת הגרוי חזר הנבדק למלא כשרו . חידה מבחינת המפוי מהוות שתי האנות המצחיות הגדולות , המיחדות את האדם מן הקוף . יש החושבים , שחלק מן הפעילות העלאית של המח מתרחשת שם , אך אין הוכחה ברורה לכך . היום , כאמור , אין מקבלים עוד את החלקה הקשיחה של המח לאזורים בעלי תפקודים מגדרים . הקלפה נראית כמנגנון אחד , המסגל להתאים את עצמו לתנאים משתנים . בין השאר התגלה , שבעקבות הרס אזורים מסימים במח חוזרים לאדם כעבר זמן - מה לפחות חלק מן הכשרים האבודים , וזאת למרות העבדה שתאי המח אינם מתחדשים . פעילות כימית של המח העברת הפקדות במח נעשית על ידי שלוב של זרמים חשמליים וחמרים כימיים הורמונליים הפועלים באזורי המפגש בין עצב לעצב ( סינפסה ) . קימים כנראה עשרות חמרים הורמונליים במח ומדי פעם מתגלים נוספים . הידועים ביותר הם האצטילכולין , הנוראפינפרין , הדופמין והסרוטונין . אצטילכולין פעיל במערכת השומרת על ערנות , נוראפינפרין מצוי בכמיות רבות בהיפותלמוס והסרוטונין והדופמין בגזע המח . חסר או עדף בחמר הורמונלי זה או אחר יכול לגרם למחלות נפש כמו סכיזופרניה או פרנויה , או למחלות הפוגעות בתפקוד הגופני כמו מחלת פרקינסון הנובעת מחסר בדופמין . מחלות המח הפגיעה הנפוצה ביותר במח היא זעזוע מח . ההפרעה היא כנראה בסדור המולקולות , שכן לא נתן להבחין בפגיעה בתאים . פחות נפוצות אך בעלות תוצאות חמורות יותר הן דלקת קרום המח ודלקת המח עצמו , שסימניהם : בחילה , חם גבוה , הקאות , כאבי ראש וכלי . ידועים גם שטפי דם וגדולים סרטניים במח . מאחר שהמח ההא מרכז הפקוח על הגוף , כל פגיעה בו עלולה להתבטא באבוד הכשר התפקודי של חלקים שונים בגוף : שתוקים , הפסקת הנשימה , הפרעות בראיה , מתן הפרשות באפן לא רצוני או הפרעות הורמונליות . בגלל הארכת תוחלת החיים מתרבים מקרים של מחלת אלצהימר . במחלה זו מתים תאי העצבים , ונגרם נוון של המח . התוצאה הראשונה - ירידה בזכרון המידי לארועים שהתרחשו לאחרונה . עם התקדמות המחלה מאבד החולה בהדרגה תפקודים שכליים נוספים , כגון זכרון , יכלת הפשטה והבנה וכשר התמצאות . אבחון המחלה חשוב במיחד כדי לילל תהליכים אחרים , כמו גדולים או דמומים במח . התגלה שמפוי מח מתחכם יכול לגלות את התאים החולים , אך עדין לא נמצא טפול מונע או מרפא . בעית הגוף והנפש מאז ימיו של הרופא היוני המפרסם גלנוס ( 129 - 201 לספירה ) ראו בני האדם את המח כמקום שבו שוכנת הנפש , כלומר כמרכז התפקודים העלאיים יל האדם , המבדילים אותו מבעלי - החיים האחרים . אבי הפילוסופיה המערבית החדשה , רנה דקרט , קבע את בלוטת האצטרבל כמקים שבו נפגשים הנפש והגוף וב4 מתרגמים התהליכים הגופניים לתהליכים של ההבנה והתודעה , ולהפך . עם זאת הוא הפריד הפרדה מחלטת בין הגוף לנפש . לפי מסרת הדת הנוצרית הנפש שוכנת מחוץ לגוף והיא נצחית , בעוד הגוף הגשמי כלה עם המות . הפרדה מחלטת זו בין הגוף לנפש עוררה קשיים גדולים בהסברת ההשפעות ההדדיות ביניהם : כיצד יתכן שהלא גופני והלא גשמי משפיע על הגוף הגשמי ? בעיה זו לא נפתרה גם על ידי ממשיכי דרכו של דקרט . אנשי המדעים המדיקים במאות ה - 19 וה - 20 ( עד לינות ה - 50 בערך ) , נטו לבטל את משג הנפש בכלל והניחו כי קימת מציאות פיסיקלית - כימיקלית בלבד . בעקבותיהם הלכף פסיכולוגים שנסו לתאר את ההתנהגות של בני האדם כצופים מן החוץ , ללא קשר לסבות ולמניעים שהביאו להתנהגות . מנתחים וחוקרי הגוף ראו לקלפת המח הגדול את חלק הגוף המבצע את התהליכים של התודעה . באחרונה מתרכזים החוקרים בגזע המח ובמערכות הקשורות אליו , כדי לגלות את הבסיס הגופני למציאות הנפשית . מכל מקום , עדין אין הסבר לשאלת הגוף והנפש שהכל מקבלים אותו . במח האדם עוד רב הנסתר על הנגלה .

קודם  |  הבא