|
|
עמוד:134
134 11 . קִרְאוּ אֶת הַטֵקְסְט וַעֲנוּ עַל הַשְאֵלָה . מַצִילִים אֶת הַפְּרָחִים לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ רוֹאִים שֶלְיַד הַבַּיִת שֶלָנוּ בּוֹנִים בִּנְיָין חָדָש . בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנַחְנוּ חוֹשְבִים : "אֵיזֶה יוֹפִי, יִהְיוּ ( سيُصبح ) לָנוּ שְכֵנִים חֲדָשִים ! ", אוֹ "אֵיזֶה רַעַש ! זֶה מְעַצְבֵּן ! " אֲבָל אֲנָשִים אֲחֵרִים חוֹשְבִים עַל עוֹד מַשֶהוּ - עַל הַטֶבַע, עַל הַצְמָחִים וְהַפְּרָחִים - כִּי כְּשֶבּוֹנִים בִּנְיָין חָדָש, פּוֹגְעִים בַּצְמָחִים שֶבָּאֲדָמָה . רוֹב הָאֲנָשִים אוֹמְרִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל : "אֵין מָה לַעֲשׂוֹת . אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִבְנוֹת בִּנְיָינִים חֲדָשִים, כִּי אֲנָשִים צְרִיכִים מָקוֹם לָגוּר, וַאֲנַחְנוּ לֹא יְכוֹלִים גַם לִבְנוֹת וְגַם לְהַצִיל אֶת הַצְמָחִים וְהַפְּרָחִים . " אֲבָל הַתַלְמִידִים מִכִּיתָה ו' בְּבֵית הַסֵפֶר "אִבְּן רוּשְד" בְּקַלַנְסוּאָָה חָשְבוּ שֶיֵש מָה לַעֲשׂוֹת . הֵם הָלְכוּ לִמְקוֹמוֹת שֶבּוֹנִים בָּהֶם בִּנְיָינִים חֲדָשִים וְהוֹצִיאוּ אֶת הַצְמָחִים מֵהָאֲדָמָה . הֵם שָתְלוּ אֶת הַצְמָחִים בַּגִינָה בְּבֵית הַסֵפֶר שֶלָהֶם וְאַחַר כָּךְ גַם בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים בָּעִיר . כָּךְ הֵם הִצִילוּ אֶת הַפְּרָחִים . פּוֹגְעִים / לִפְגוֹעַ يضُرّون הוֹצִיאוּ / לְהוֹצִיא أخرجوا שָתְלוּ / לִשְתוֹל غرسوا הַתַלְמִידִים הוֹצִיאוּ אֶת הַצְמָחִים מֵהָאֲדָמָה כִּי הֵם : . ( לֹא אָהֲבוּ אוֹתָם / רָצוּ לְהַצִיל אוֹתָם ) ( 5 ) ( 10 ) ( 15 ) הטקסט מעלה בעיה ידועה של פיתוח מול שימור . מצד אחד יש צורך בבניית בתים כדי שלאנשים יהיה מקום לגור, מצד שני הבנייה פוגעת בטבע, למשל בפרחים . הפתרון שמצאו התלמידים הוא להעביר את הצמחים משטחי בנייה לגינה של בית הספר, ומשם למקומות שונים בעיר . התלמידים שמדובר בהם בטקסט הם תלמידים מבית ספר בקלנסואה שעובדים בשיתוף פעולה עם תלמידים מהכפר הירוק ברמת השרון . הטקסט מעלה שני ערכים חשובים : הצלת הטבע ושיתוף פעולה בין בתי ספר ערבים ויהודים . 134
|
|