כאמור , בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית לסה"נ חל שינוי ביחסם של הקיסרים הביזנטים ליהודים שחיו בארץ ישראל ולהנהגתם . בשנת 390 נאסר לזמן-מה על הנשיאים לגבות מסים , ובשנת 415 לסה"נ הואשם הנשיא רבן גמליאל השישי שבנה בתי כנסת חדשים , מל עבדים נוצרים ונטל לעצמו סמכויות שהיו אסורות עליו , כגון שיפוט בין יהודים לנוצרים . על אף ההאשמות שהועלו נגדו כנראה מעמד הנשיאות בימי רבן גמליאל השישי עדיין היה חזק . בהדרגה נוספו חוקים נגד הנשיא ונגד היהודים , והם כונסו בקובץ שפרסם הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני בשנת 438 לסה"נ . החוקים ביטלו את תוארי הכבוד של הנשיא ואת סמכותו למנות דיינים וחזרו על האיסור לבנות בתי כנסת חדשים . הפגיעה העיקרית במעמד הנשיא הייתה צו שהורה ליהודים להעביר לאוצר הקיסר את הכסף שהיהודים ברחבי הקיסרות נהגו עד אז לתרום לבית הנשיא . בצו נדרשה ההנהגה היהודית להחזיר את הכספים שגבתה עד השנה שפורסם בה הקובץ . עוד נקבעת בו חלוקה של ההנהגה לשני מוקדים על פי אזורים גאוגרפיים : אחד כנראה בקיסריה והאחר כנראה בטבריה . מטרת הפיצול אינה ברורה ויש המניחים שהוא נועד להחליש את היהודים שחיו בארץ י...
אל הספר