ההכרה באוטונומיה הדתית ובמעמדו של המקדש נמשכה גם תחת שלטון בית סלווקוס . אנטיוכוס השלישי פרסם מכתב ופקודה שאישרו את הרשות לחיות על פי חוקי התורה . הפקודה כללה גם הקצאת קורבנות למקדש , תרומות לצורך שיפוצים והנחות לכוהנים ממסים . ואולם , כאשר גברה המצוקה הכלכלית של המלכים הסלווקים כתוצאה ממפלות שנחלו במלחמה נגד האימפריה הרומית הם החלו לכרסם בזכויות היהודים ואף העזו לפגוע במקדש . היוזמה לפגיעה הייתה של יהודים מתייוונים שהיו מוכנים לפגוע באחיהם כדי לקדם את מעמדם האישי . לדוגמה , שמעון בן בלגה , נגיד המקדש בתחילת המאה השנייה לפסה"נ , היה מסוכסך עם הכוהן הגדול חוניו השלישי . בין השניים הייתה תחרות על משרת המפקח על השווקים – תפקיד שמילא הכוהן הגדול והעניק לו כוח כלכלי רב . כדי לזכות במשרה פנה שמעון אל המלך סלווקוס הרביעי והציע לו כסף מאוצרות המקדש תמורת המינוי . סלווקוס הרביעי , שעלה לשלטון בשנת 187 לפסה"נ , היה זקוק לכסף ולכן שלח את הליודורוס המשנה למלך לבזוז את אוצרות המקדש בירושלים . לפי ספר מקבים ב הניסיון לפגוע במקדש נכשל , אולם הוא העכיר את היחסים בין היהודים לבין המלכים הסלווקים . במעש...
אל הספר