ד . ו זמן ומקורות הלשון העברית של ימי הביניים החלה עם יציאת העם לגלות - בסוף המאה ה2- לספירה - ונמשכה עד המאה ה . 12- בתקופה ארוכה זו העברית שימשה בעיקר כלשון כתובה . השימוש בלשון העברית כלשון הדיבור העיקרית , הראשונה , פסק עם פיזור העם בגולה , ואם דיברו בה - לא היה זה כשפת התקשורת העיקרית אלא כלשון נוספת בלבד . בתקופה זאת לשונות הדיבור של רוב היהודים היו לשונות שמיות . תחילה חיו רוב היהודים במרכזים בבבל , בארץ-ישראל ובסביבתה , והלשון הדבורה העיקרית שבפיהם הייתה הארמית . מן המאה ה8- אחרי הכיבושים הערביים הנרחבים - ישבו יהודים בכל המרכזים , ששלטו בהם ערבים , והם דיברו ערבית . כך היה בבבל , בארץ ישראל , בצפון אפריקה ובספרד המוסלמית עד המאה ה12- ואף מאוחר יותר . בחיי היומיום רוב היהודים דיברו בשפות אחרות . אך תמיד היו כאלה שדיברו גם עברית , כשפה השמורה למטרות מיוחדות , כגון : דיון בענייני קודש , דיבור בשבת , שיחה בין יהודים , כשלא רצו שבני המקום הלאיהודים יבינו אותם , שיחה בין יהודים ממדינות שונות , שיכלו להבין זה את זה רק בעברית . הארמית והערבית - לשונות הדיבור - השפיעו על העברית הכתובה ...
אל הספר