הגישה התכנונית , המפרידה בין שימושי הקרקע בעיר מכונה " איזור" , והיא נעשתה גורם מרכזי בעיצוב הערים במדינות המפותחות . כיום נקבע מראש , כבר בשלב תכנון העיר , אילו אזורים בעיר יוקדשו למסחר , לתעשייה , לתחבורה או למגורים ; ומה יהיה גובה הבניינים וצפיפותם בכל אזור . הרשות העירונית או הממשלה הן המחליטות על האיזור , וההחלטה מעוגנת בחקיקה ומיושמת באמצעות המערכת התכנונית . עם הזמן מתברר כי לצד היתרונות הרבים שיש להפרדה המרחבית של שימושי הקרקע ותרומתה להרחקת המפגעים שיוצר שימוש אחד על השימוש האחר , יש לה גם חסרונות . ואלו שניים מן הבולטים שבהם : ההפרדה בין אזורי המגורים לאזורי התעסוקה מצריכה נסיעות רבות - ההפרדה בין מקום המגורים למקום העבודה , הפרדה שבערים רבות מגיעה לעשרות קילומטרים , מחייבת את תושבי הערים לבלות שעות ארוכות בנסיעה לעבודה וחזרה . כלי התחבורה שבהם הם משתמשים , ובעיקר הרכב הפרטי , צורכים אנרגיה רבה , מזהמים את הסביבה , רועשים ויוצרים פקקי תנועה . זאת ועוד : ההפרדה בין שימושי הקרקע בעיר הגבירה את חשיבותו של הרכב הפרטי . שטחים נרחבים בעיר מוקצים לכבישים ולחניונים , עד כי נדמה שערים...
אל הספר