אי-השוויון המרחבי , המתקיים כמעט בכל מדינות העולם , נתפס כתופעה שלילית , שיש לפעול לצמצום ממדיה . המניעים לצמצום הפערים מגיעים מתחומים שונים : הכרה בעוול החברתי הנגזר מכך שהתושבים באזורי השוליים אינם זוכים להזדמנויות דומות לאלו שזוכים להן תושבי אזור הגלעין ; הכרה בנזק הנגרם לכלכלה הלאומית מפני שאוכלוסיות שלמות של מובטלים אינן משתתפות בתהליך הצמיחה ; ובמדינות מסוימות , ובהן ישראל , הממשלה מעוניינת לתמוך באזורי השוליים , שהם אזורי הספר של המדינה , ולחזק אותם גם מסיבות ביטחוניות . כל אלו מביאים מדינות רבות וגופים בין-לאומיים להקצות משאבים מיוחדים לצמצום הפערים בין אזורי השוליים לאזור הגלעין . בישראל פועל בעניין זה משרד ממשלתי הנקרא " המשרד לפיתוח הנגב והגליל , " שהוקם בשנת 2005 כדי לקדם ולפתח באמצעות תמריצים שונים את אזורי השוליים של מדינת ישראל - הנגב והגליל - ולהציבם בראש סדר העדיפויות של המדינה . גישת הפיתוח האזורי הגישה הקלסית רואה בפערים תופעה שלילית , ולפיכך דוגלת בנקיטת פעולות יזומות שיביאו ליצירת תפרוסת אחידה יותר של הצמיחה הכלכלית על פני המרחב . על פי גישה זו , יש לבנות תכניות פי...
אל הספר