נעמי וישניצר גאולה , בואי הנה , בואי ! - קראה מזל בקול חנוק מצחוק . גאולה באה בריצה . מה קרה , מזל ? מה יש לראות ? מזל נצמדה לכותל הבנוי למחצה והציצה אל משטח הדשא שבין השיכונים : האח שלך הקטן ! נטפל אל האדון קוקוריקו ! - באמת ? - גאולה התרוממה על בהונותיה , ומשכה צווארה , כדי להיטיב לראות . שם , על המדרכה הצרה , צעד האדון קוקוריקו אל עבר דירתו . בראש מורם ובזקיפות קומה , בצעידה נוקשה , כתרנגול . אחריו דידה אליעזר אחיה , וקרא בסלסולי קול : - קוקוריקו ! אך האדון המשיך בדרכו , כאילו לא שמע כלל . לכן סילסל אליעזר קולו פעם נוספת : - קוקוריקו , ערב טוב , האדון קוקוריקו ! - איך הוא מצליח להוציא את הקול הזה ? - צחקה מזל וניסתה , אך מגרונה נפלט קירקור צרחני , וכבר נאלצה להשתעל . - היום האדון לובש חליפה כחולה – ציינה גאולה – אתמול הייתה לו חליפה בהירה . שערותיו לבנות , פניו סמוקים , בגלל השמש . - חליפה , עניבה ? ביום פשוט של חול ! בחיי , מצחיק כזה ! - מה את רוצה ממנו , הוא עולה חדש ! עכשיו הגיע האדון אל הכניסה של השיכון . בכניסה א ' נעמד , תחב ידו אל כיסו , הוציאה , פתח את תיקו ונרכן עליו . - יא...
אל הספר