| יצחק נוי הוא הגיע לבית הספר לקראת סוף השליש הראשון , ופניו מחייכות מאוזן אל אוזן . הרגשה של זר וּ ת אפפה אותו למן הרגע הראשון . קודם כול , מה זה חיוך ? אתה מגיע לכיתה זרה בבית ספר זר , אפשר לומר עולם אחר לחלוטין – אם כן , היה רציני , השתדל לתת לפנים שלך מבט קפוא , ואת מבטיך ר כּ ז לכיוון בלתי מוגדר . כך תשתמט מן המבטים הסקרניים , הנוקבים אותך בימים הראשונים . כך עושה כל תלמיד הגון , זה ברור לגמרי . לא , הוא חייך . לא חיוך סתמי מבויש כלשהו של תלמיד הגון , אלא חיוך רחב , חושף שיניים , מא וּ שר . אבל זה עוד כלום לעומת המבטים . הוא לא צמצם את עיניו כדי סדק , הוא גם לא תקע אותן אי שם , בנקודה סמויה ; הוא עשה דבר שלא ייעשה , שלא ייאמן : הוא נעץ את מבטיו בפשטות בכל אחד מאתנו . עיניו היו פקוחות אותה שעה לחלוטין . לא מצומצמות כדי רבע , אפילו כדי שליש ; פקוחות לחלוטין היו , ואין עליהן כל ד וֹ ק ערפל מסתורי , כשל זה המבקש להתכנס – להיעלם עד ארגיעה . אותה שעה מחייך היה את חיוכו צח וֹ ר השיניים . ניכר בו שכללי המשחק אינם נהירים לו . גם כן תלמיד . שנאתי אותו למן הרגע הראשון , לא , לא , למן השנייה ...
אל הספר