|
|
עמוד:127
יוצאת דופן מבחינת המגמה המתוארת הייתה התקופה של קליטת העלייה המאסיבית מבריה"מ לשעבר ומאתיופיה , בראשית שנות ה90- של המאה העשרים . הביטוח הלאומי היה הגוף העיקרי שפעל לצד משרד הקליטה ודאג להכנסה לכל קבוצות העולים : הוא העביר קצבאות זקנה לעולים קשישים , והבטחת הכנסה לכל העולים שבאו ללא מקורות הכנסה ולא הצליחו להשתלב בעבודה מיד לאחר עלייתם ארצה . בשנים האחרונות נשמעת הטענה כי מערכת הביטוח הלאומי תפחה לממדים שאינם מתקבלים על הדעת , וכי היא יוצרת נטל תקציבי בלתי סביר . אמנם ההוצאה על ביטחון סוציאלי בישראל גדולה , ואולם , בהשוואה למדינות רווחה אחרות , ישראל מוציאה רק חלק קטן מהתוצר המקומי הגולמי שלה ( כלומר , מסך כל משאביה ) על ביטחון סוציאלי . [ ... ] אני לא מאשים אף אזרח משום סקטור , אלא את ממשלות ישראל שיצרו את מלכודת העוני . הן יצרו את תרבות הקצבאות שאנשים יכולים היום להישאר בבית . נוצרו מצבים שאנשים לא עבדו . לא נשים ולא גברים . זאת תרבות העוני . הדבר הזה הולך ומתפשט . הקבוצות האלו גדלות יותר מהר מהאוכלוסייה , ולכן העוני גדל . הוא ימשיך לגדול כל עוד לא נשנה את התרבות הזאת של אי יציאה לעבודה . זאת האמת . האמת צריכה להיאמר . מה שמנציח את העוני זאת מדיניות של ממשלות ישראל , שנתנו קצבאות ביד רחבה , הרגילו קבוצות רחבות לא לצאת לשוק העבודה . ככל שהרגילו אותן , וככל שהאוכלוסיות האלו גדלו ביחסן לאוכלוסייה , כך העוני גדל . הדרך להפסיק את העוני היא לעשות מה שאנחנו עושים . זה קשה , זה לא ימנע את עליית העוני שנה שנתיים , אבל לאורך זמן זאת הדרך . בפעם הראשונה בעשור האחרון מתחילים לצאת לעבודה . יש אנשים שיגידו שהם רוצים לחזור לקצבאות . אני מודיע לכם שאין סיר בשר של קצבאות , כי בצורה הזאת הכלכלה תתמוטט והסיר יהיה ריק . חייבים לחזור לתרבות העבודה . חייבים להיגמל מתרבות הקצבאות . ( בנימין נתניהו , ישיבת ועדת הכספים של הכנסת , 22 בנובמבר ( 2004 ? בשנת 2004 הועלה גיל הפרישה לגמלאות בישראל מ65- ל67- לגברים , ומ60- ל64- לנשים . שערו איזו השפעה יש לשינוי זה על מערכת הביטחון הסוציאלי במדינה . היעזרו במאמר "אפשר לקנא בצרפתים , " המופיע ב מקורות המימון של הביטוח הלאומי והשפעתם על הקיצוצים בקצבאות הקיצוצים הנרחבים בקצבאות הביטוח הלאומי בישראל התאפשרו גם בשל השינויים שחלו במקורות המימון של הביטוח הלאומי . כיצד ? יש דרכים שונות לממן את מערכת ביטחון סוציאלי . במדינות הרווחה השונות נהוגים שני דגמים עיקריים למימונה של מערכת זאת : - הדגם הביטוחי , שבו מערכת הביטחון הסוציאלי היא מערכת עצמאית , יחסית , שעיקר מימונה מגיע מדמי הביטוח שהתושבים והמעסיקים משלמים . - הדגם התקציבי , שבו הממשלה מנהלת את הביטחון הסוציאלי ומממנת אותו מתקציב המדינה . למקורות המימון של מערכת הביטחון הסוציאלי יש השפעה רבה על הקלות שבה הממשלה יכולה לבצע קיצוצים בקצבאות . כאשר חלקה הגדול של המערכת ממומן ישירות מכיסו של הציבור , מערכת הביטחון הסוציאלי עצמאית יותר . במצב זה המערכת אינה תלויה במדיניות התקציבית של הממשלה , ואינה צריכה להיאבק על תקציביה כל שנה מחדש . לכן היא גם חשופה פחות לניסיונות של הממשלה לערוך שינויים , ובעיקר קיצוצים , בקצבאות השונות . ככל שחלקה של המדינה במימון מערכת הביטחון הסוציאלי גדל , כן גדלה תלותה של מערכת זאת במדיניות התקציבית של הממשלה , והיא חשופה יותר למעורבות של הממשלה והאוצר בתשלומיה , ובעיקר לקיצוצים בתקציביה . כאשר הוקם המוסד לביטוח לאומי בישראל , רוב המימון שלו היה מהציבור , וחלקה של הממשלה היה משני בלבד . מאז סוף שנות ה90- של המאה העשרים השתנה המצב . הממשלה הפחיתה מאוד את חלקם של המעסיקים בתשלומי הביטוח הלאומי ( וזאת במטרה לעודד העסקת עובדים . ( התוצאה היא שכיום , תקציב המדינה הוא מקור המימון העיקרי של מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל . משמעות הדבר היא שתשלומי הביטוח הלאומי חשופים הרבה יותר לקיצוצים - הכול בהתאם למדיניות התקציבית של הממשלה , המבוססת על השקפת עולמה . סך תשלומי הקצבאות במדינות OECD נבחרות ובישראל , 2007 ( באחוזים מהתוצר הגולמי המקומי )
|
|