|
|
עמוד:105
חוק אחד לכול חוקים לענייני מים ישנן מדינות שבהן אדם פרטי יכול לרכוש בעלות על מקור מים )נחל או באר, למשל,( והוא רשאי לעשות במים האלה כרצונו כולל מכירתם לכל המעוניין. במדינות אחרות מקורות המים אינם ניתנים לרכישה - הם בבעלות המדינה והיא שמעניקה זכויות שימוש בהם. זכות השימוש יכולה גם להכתיב את סוג השימוש: לתקלאות, לשימוש ביתי וכדומה. ככל שמשאבי המים מצומצמים יותר, הנטייה היא להגביל את הבעלות הפרטית על מקורות המים, מתוך הנחה כי רשות שלטונית יכולה לראות תמונה כוללת של משק המים ובכך לתרום לשימורם של מקורות המים. כאשר קיים מחסור חריף במשאבי מים, כמו באזור שלנו, מעורבות שלטונית ופיקוח הדוק על השימוש במים הם כורח המציאות. חוקי המים באזורנו משקפים מגמה זו. לדוגמה, כדי להתחבר למערכת המים לצורך שימושים שונים )ביתי, חקלאי, תעשייתי( על המשתמשים לקבל רשיון מרשויות המים. רשיון זה מותנה בפיקוח על אופן השימוש במים, פיקוח שנועד למנוע בזבוז ולמנוע פגיעה במקורות המים. במגזר החקלאי שלטונות המים מנפקים רשיונות לשימוש בכמויות של מים על פי מצב המים במקורות )באקוויפרים ובמקורות העיליים.( רשיונות אלה קובעים גם את רמת הטיהור של המים, על פי סוג הגידולים החקלאיים. משמעותו העקרונית של רשיון מסוג זה היא שמקורות המים אינם בבעלותו של המשתמש, והמים ניתנים לו רק לצורך שימוש מסוים, מוגדר מראש. לפיכך, כל שינוי בייעוד המים מצדו של המשתמש מהווה עבירה על החוק. בכל מדינה באזורנו קיים ״חוק המים״ אשר באמצעותו קובעת המדינה את מידת אחריותה ובעלותה על מקורות המים. מה דעתכם על חוק זה? האם לדעתכם מים שמגלה אדם שקדח בחצר הפרטית של ביתו צריכים להיות שייכים לו בלבד?
|
|