|
|
עמוד:276
על הקשר בין הנוף לבין תפרוסת היישובים במערכת הים-תיכונית כשמעיינים במפות תפרוסת היישובים בישראל בתקופות שונות, רואים קשר בין תפרוסת היישובים והאוכלוסייה לבין צורות הנוף של המערכת הים-תיכונית. במשך מאות שנים ועד קום המדינה, מרבית היישובים - העירוניים והכפריים - בתחומה של ארץ ישראל שכנו באזורי ההר של המערכת הים-תיכונית. במדינת ישראל של ימינו, לעומת זאת, מרבית היישובים, ובכללם היישובים העירוניים הגדולים וצפופי האוכלוסייה, נמצאים במישור החוף. ואם בודקים מה השתנה בריכוזי האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית במשך השנים - מגלים שכל אחת מהן מרוכזת כיום באותם אזורים שבהם התרכזה עד קום המדינה: רוב היישובים הערביים שוכנים באזורים ההרריים, ורוב היישובים היהודיים שוכנים במישורים ובעמקים. כיצד נוצר דגם זה של תפרוסת האוכלוסייה? במשך מאות שנים הקימה האוכלוסייה הערבית את יישוביה באזורים ההרריים מסיבות שונות: כדי לזכות בביטחון ובהגנה מפני אויבים; כדי לחסוך בשימוש בקרקעות של העמקים ולנצלן לחקלאות; כדי לנצל את צמחיית ההר כמאכל לעדרי הצאן והבקר; וכדי ליהנות מהאקלים הנוח של אזורי ההרים. אוכלוסייה זאת נמנעה מלהתיישב באזורים הנמוכים, גם זאת מסיבות שונות: מכיוון שקשה להגן על היישובים באזורים אלה; מכיוון שבחלקם השתרעו ביצות שכיסו שטחים של קרקע שנועדה לחקלאות, ומחלת הקדחת הייתה נפוצה בסביבתן; וכן מאחר שקרקע החול האדום של מישור החוף לא הייתה ראויה לעיבוד בשיטות שהיו ידועות באותם ימים, ואזורי החולות הנודדים נותרו במשך רוב תקופות ההיסטוריה כשהם ריקים ושוממים. בסוף המאה ה,19- בראשית ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ ישראל, קנו גורמים יהודיים שונים )מוסדות, ארגונים ואנשים פרטיים( שטחי קרקע שהיו כמעט ריקים מיישובים והיו זמינים לרכישה. כך נרכשו קרקעות בעמק יזרעאל, בעמק החולה ובמישור החוף, והוקמו בהם יישובים יהודיים חדשים. לפני המתיישבים היהודים שהתיישבו באזורים אלה ניצבו בעיות וקשיים רבים והם התמודדו איתם: הם ייבשו ביצות, הוסיפו חומרי דישון לקרקעות החול והפכו אותן לנוחות לעיבוד חקלאי, והתאימו גידולים חקלאיים לתנאי האזור. פעולות פיתוח אלה ייצבו גם את החולות הנודדים. במשך השנים הפכו אזורי המישורים והעמקים של המערכת הים-תיכונית, ובעיקר מישור החוף, לאזורים המבוקשים והמיושבים ביותר במדינה. היישובים הגדולים, והפעילות הכלכלית המגוונת, שהתפתחו במישור החוף, מזמנים אפשרויות רבות של מקורות פרנסה, לימודים, בילוי ונופש, והם מושכים אליהם עוד ועוד אוכלוסייה. הצפיפות הרבה במישור החוף הביאה את ראשי המדינה לנקוט מדיניות של פיזור האוכלוסייה ולעודד את תושבי מרכז הארץ הצפוף לעבור לצפון או לדרום וליישב גם אותם. אך עד היום ההצלחה הייתה חלקית בלבד והאזור עדיין מושך אליו אוכלוסייה מכל המדינה. )ראו יחידה ד, פרק שני( א. היישוב הדרוזי בית ג'ן שוכן בגליל העליון, על מורדותיו של הר מירון. היישוב, שנוסד במאה ה,18- היה עד 1948 יישוב קטן, ומאז התפתח והפך ליישוב עירוני וכיום היא מונה 10,000 תושבים )נכון לשנת 2005(. בתמונה: היישוב בית ג'ן בשנת 1960 ה.36 יישוב דרוזי בהר, יישוב יהודי במישור ב. העיר רחובות שוכנת במישור החוף הדרומי על רכס כורכר. רחובות נוסדה כמושבה בשנת ,1890 על קרקעות שנרכשו בידי יהושע חנקין. כיום מונה העיר 103,000 תושבים )נכון לשנת 2005(. בתמונה: הרחוב הראשי ברחובות בשנת 1933
|
|