|
|
עמוד:215
במחוזות הצפון והדרום יחד נכללו ב1948- רק 8.5% מן האוכלוסייה היהודית, לעומת 68% מן האוכלוסייה הערבית. באותה עת, במחוזות תל אביב והמרכז, שהרכיבו יחד את הליבה של המדינה מבחינה דמוגרפית וכלכלית, נכללו רק 12.6% מן האוכלוסייה הערבית, לעומת 58.4% מן האוכלוסייה היהודית. כלומר, הדפוס הגאוגרפי הראשי של האוכלוסייה הערבית היה היפוכו של זה שאיפיין את האוכלוסייה היהודית. דפוס זה של האוכלוסייה הערבית נותר בעינו מאז 1948 ועד היום )מלבד צירופה של האוכלוסייה הערבית הגדולה של מזרח ירושלים לאחר שנת 1967(. משמעות הדבר היא שאזור הליבה של המדינה, המספק יתרונות של תעסוקה, דיור, שירותים ורווחה, מש רת בעיקר את האוכלוסייה היהודית ולא את האוכלוסייה הערבית שבשולי המדינה. הגורמים התורמים לריכוז האוכלוסייה הערבית בשולי המדינה נשאלת השאלה: מדוע מתרכזת האוכלוסייה הערבית בשולי המדינה מאז הקמתה ועד היום? כאמור, תפרוסת היישובים הערביים בישראל לא השתנתה כמעט מאז קום המדינה. זאת למרות שמספר התושבים הערביים במדינה גדל פי ,9.6 וגם שיעורם בכלל האוכלוסייה של מדינת ישראל עולה, אם כי באופן איטי )ד71(. כמה גורמים שחברו יחד במהלך השנים הביאו להמשך הריכוז היישובי-הערבי באזורי הפריפריה של המדינה - חלקם גורמים חיצוניים, וחלקם גורמים פנימיים. גורמים חיצוניים • המימשל הצבאי - בשנים 1966-1948 אזורים, יישובים ושכונות עירוניות, שהתגוררה בהם אוכלוסייה ערבית, נשלטו בידי מימשל צבאי. במסגרת המימשל הצבאי התקיים פיקוח על הניידות של התושבים הערביים, הן למטרות נסיעה יום-יומית לעבודה והן לשם מעבר מגורים. כך צומצמה על פי חוק יכולתם של התושבים הערביים להעתיק את מקומות מגוריהם מאזורי הפריפריה אל הערים שבמרכז הארץ. • עוינות בין הציבור היהודי לציבור הערבי - קיימת תחושת עוינות הדדית, שנוצרה על רקע הצטברות של אירועי אלימות. אירועים אלה החלו עוד בתקופת המאורעות של המנדט והמשיכו במלחמה ב,1948- במלחמות ישראל השונות טגיי זבגאזך זבגאב גצגכץגל ג ןדב גיטל בכמסץזך זםך כמקטכזך )!,,- ד:101 הפיזור הגאוגרפי של האוכלוסייה בישראל בשנים נבחרות, לפי מחוזות )באחוזים(
|
|