|
|
עמוד:184
- הצרקסים - קבוצה קטנה, שמנתה כמה מאות אנשים. הצ'רקסים הגיעו לארץ מאזור הקווקז שברוסיה במסגרת תכניתו של הסולטן עבדול חמיד ליישב בשולי האימפריה העות'מאנית פליטים מוסלמים שסבלו מרדיפות דת. הם התיישבו בכפרים כפר כמא וריחניה בגליל. - הבדווים - האוכלוסייה הבדווית חיה כמעט בכל אזורי הארץ, וריכוזיה הגדולים היו בצפון הארץ ובנגב. הסיבות העיקריות לנדידתם לכיוון ארץ ישראל היו רדיפות וחיפוש אחר מרעה ומים. לצפון הארץ הגיעו הבדווים בתקופה העות'מאנית, בעיקר מהחורן ומהגולן. הם התיישבו זמנית באזורי הביצות שבעמקים )עמק החולה, עמק יזרעאל, עמק בית שאן( ובאזורי יערות שלא היו מעובדים )למשל, אזור אלונים-שפרעם(. הבדווים של הנגב הגיעו לשם מחצי האי ערב )חלקם הגיעו כחלק מצבא הכיבוש המוסלמי, במאה ה12-(. כאמור, הבדווים היו מעורבים בעימותים רבים - בין השבטים לבין עצמם, ובינם לבין אוכלוסיית הקבע שחיה בארץ. האוכלוסייה הנוצרית, שהיוותה כ15%- מהאוכלוסייה, ישבה בעיקר בערים. חלקה בערים שיש בהן מקומות קדושים לנצרות - ירושלים, בית לחם ונצרת, וחלקה בערי הנמל המודרניות והמפותחות של אותה תקופה - חיפה, יפו ועכו. מיעוט הנוצרים חיו בכפרים ששכנו בקירבת ערים שהייתה בהן אוכלוסייה נוצרית. האוכלוסייה הדרוזית הקטנה ישבה בכ20- יישובי קבע בצפון הארץ - רובם באזורי ההרים במרכז הגליל )לדוגמה, בית ג'אן(, ומיעוטם ברכס הכרמל )עוספיא ודליית אל-כרמל(. הדרוזים הקימו את כפריהם בצפון כדי להיות קרובים ככל האפשר למרכז הדרוזי שבדרום הר הלבנון. רובם התיישבו באזורי ההרים הגבוהים, כדי למצוא מסתור והגנה מפני המוסלמים שחשבו אותם למורדים באיסלאם ובשל כך רדפו אותם. בגליל העליון היישוב המוסלמי היה דליל יחסית, שטחי המרעה היו גדולים, הדרכים היו מעטות ולא סלולות, וכמעט לא היו פשיטות של בדווים - ועל כן הקימו בו הדרוזים את רוב יישוביהם. כך נותרו הכפרים הדרוזיים באזור מבודדים במשך דורות, וכמעט שלא הושפעו מהעימותים ומהמלחמות בארץ ישראל. היישוב היהודי לקראת סוף המאה ה19- החל תהליך ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. בתהליך זה נעסוק בהמשך. עד סוף המאה ה19- התרכז היישוב היהודי הישן בעיקר ב"עברא ירע שדוקה" - ירושלים, חברון, טבריה וצפת, ומיעוטו ישב בשתי ערים חדשות יותר - חיפה ויפו. )ד48( ירושלים ויפו היו שתי הערים שייצגו באופן המובהק ביותר את ההבדלים בין היישוב היהודי הישן ליישוב היהודי החדש. בירושלים, שייצגה את בושייה ןשיה התרכזה למעלה ממחצית האוכלוסייה היהודית הוותיקה של ארץ ישראל. היא הייתה עיר מסורתית - דתית, שמרנית, ענייה ברובה, ורוב אוכלוסייתה היהודית נשענה כלכלית על כספי החלוקה )כספים שנהגו יהודי מזרח אירופה ומרכזה לאסוף כדי לתמוך בעניי ארץ ישראל(. ואילו יפו, שלידה צמחה מאוחר יותר תל אביב, הייתה שער הכניסה לארץ ישראל והיא ייצגה את בושייה שדחה. תל אביב הפכה לעיר מודרנית, אירופית, בעלת סגנון חיים חופשי ופתוח, והתקיימו בה יזמות כלכלית, נמל ומסחר, חינוך עברי, בתי חולים ומרכזי תרבות. ■ "ארבע ערי הקודש" - כינוי ל4- הערים ששימשו מרכז לקהילות היהודים בארץ ישראל במשך דורות רבים: ירושלים, צפת, טבריה, חברון. )בעבר כונו גם "ארבע ארצות הקודש" או "ארבע ארצות".( ■ "היישוב הישן": הקהילות היהודיות המסורתיות שישבו בארץ ישראל, בארבע ערי הקודש, והתפרנסו בעיקר מכספי החלוקה. אוכלוסייתן הגיעה לארץ ישראל בתקופה שלפני העלייה הראשונה, בעיקר במאות ה18- וה.19- ■ "היישוב החדש": הקהילות היהודיות המודרניות, שהתפתחו בתחילה ביפו ובחיפה ואחר כך ביישובים שהוקמו מאז העלייה הראשונה. ד:48 האוכלוסייה היהודית בא"י, 1880 )לפי יישובים(
|
|