|
|
עמוד:182
זאת ועוד, להתיישבות בהר היו מספר יתרונות: גשמים מרובים ועונת גשמים ממושכת, שהתאימו לחקלאות ולמרעה; מי מעיינות הנובעים בהר; חומר בנייה מקומי לבתים ולביצורים; וטופוגרפיה הררית, שיצרה תנאים נוחים להגנה. על כן שם, הרחק משטחי הביצות של המישורים, קמו כפרים חקלאיים שהתבססו על חלקות קרקע קטנות שהיו ראויות לעיבוד. במקומות שבהם היקף הקרקע היה מצומצם, התפתחו כפרים קטנים. במקומות שבהם הקרקע הייתה בשפע, בעיקר בבקעות שבין ההרים, התפתחו כפרים גדולים יותר. על גב ההר, לאורך "דרך ההר"ההיסטורית )ראו עמ' 7(, התפתחו רבות מהערים הגדולות של ארץ ישראל במאה ה19- - חברון, בית לחם, בית ג'אלה, ירושלים, רמאללה, שכם וג'נין. גם בגליל ההררי התפתחו ערים - צפת, נצרת ושפרעם. .2 חלקים ממישורי ארץ ישראל - רוב שטחי המישור היו אזורי ביצות או אזורי חולות שאינם ראויים לעיבוד חקלאי, ולכן ההתיישבות בהם הייתה דלילה. אבל, בשלושה אזורים במישור החוף היו ריכוזים צפופים של אוכלוסייה: • במישור החוף הדרומי - מיפו ועד עזה. היה זה אזור ללא ביצות, שאדמתו קרקע סחף טובה אשר איפשרה פיתוח חקלאי. באזור זה, לצד כפרים רבים חל תהליך של התפתחות וגידול של הערים העתיקות שישבו מאז ימי קדם על "דרך הים" ממצרים לדמשק )ראו עמ' 7(. הגדולות שבהן היו עזה, מג'דל, אשדוד ויבנה. • בעמק נחל איילון - ממזרח ומדרום-מזרח ליפו ועד רמלה ולוד. שם, על קרקעותיו הפוריות של הנחל, התפתחו יישובים חקלאיים, ואלה סיפקו מזון לאוכלוסייה הגדלה של יפו, ואחר כך גם לאוכלוסייה של תל אביב. • במישור החוף הצפוני - בחלקים המזרחיים של חוף הכרמל ושל חוף הגליל המערבי. קרקעות הסחף של אזור זה עובדו בידי תושבי הכפרים, אשר הקימו את יישוביהם בעיקר על מורדות ההרים. ד:45 תפרוסת היישובים בארץ ישראל במאה ה19- - ערב העלייה הראשונה, 1882
|
|