|
|
עמוד:165
תפילות השבת וברכותיה ולנו בו נתן תורה, קרא למשה מתנה, בבית גנזי היא טמונה, לך יאתה וקח אתה, תנה לעדת מי מנה. נפש כי נאנחה, בא שבת בא מנוחה, גיל וששון ושמחה, ברכו וקדשו במן, מלרדת לעם לא אלמן, והשבת נפש משיבת, בפסת בר אשר טמן. חקותיה במרה נצטוו באזהרה, כהררים בשערה תלוים הלכותיה, שומרי מצותיה ינחלו ליום שכלו שבת בצבאותיה. מתנה וכו': כינוי לשבת [והסיפור על השבת שניתנה למשה כמתנה הוא על פי התלמוד הבבלי, שבת י ע"א]. יאתה: ראויה. עדת מי מנה: עם ישראל [על פי במדבר כג, י: "מי מנה עפר יעקב"]. ברכו וקדשו במן וכו': בתקופת המדבר לא היה המן יורד ביום השבת והעם קיבל מנה כפולה ממנו בכל יום שישי. היה בכך סימן לקדושת יום השבת וגם ברכה מיוחדת. לא אלמן: עם ישראל [בעקבות "לא אלמן ישראל" - ירמיה נא, ה]. נפש משיבת: משיבת נפש, מרגיעה. בפסת בר אשר טמן: בתבואה מרובה ["פיסת בר"] שהוכנה מראש לשבת, והכוונה למן. חקותיה במרה: עם ישראל קיבל במרה, על פי המדרש, את מצוות השבת ודיניה [שמות טו, כה; תלמוד בבלי, שבת פז ע"ב]. כהררים בשערה וכו': הלכות שבת הן מרובות, אך יסודן במקרא הוא פעמים רבות רק רמוז בלבד, כאילו תולים הרים גדולים בשערה דקיקה [והלשון על פי משנה חגיגה א, ח]. יום שכלו שבת: חיי העולם הבא [והלשון על פי משנה תמיד ז, ד]. בצבאותיה: בני עם ישראל.
|
|