|
|
עמוד:109
תפילות השנה וברכותיה פורים "לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה-עשר לחודש אדר ואת יום חמישה-עשר בו בכל שנה ושנה, כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם, והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" [מגילת אסתר ט, כ-כב]. "משנכנס אדר מרבים בשמחה" [תלמוד בבלי, תענית כט ע"א]. ימי הפורים, החלים בי"ד ובט"ו באדר, נקבעו בימי הבית השני, זכר לישועה שנושעו ישראל בימי אחשוורוש מלך פרס, כמסופר במגילת אסתר. לפי המגילה הפיל המן צורר היהודים פור [גורל] כדי לקבוע את המועד המתאים להשמיד את היהודים כולם, יום י"ג באדר, אולם זממו לא עלה בידו, אלא "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" [אסתר ט, א]. יום י"ד באדר נקרא "פורים דפרזים", בעקבות הכתוב: "על כן היהודים הפרזים, היושבים בערי הפרזות, עושים את יום הארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב" [אסתר ט, יט]. לכן בכל ערי הפרזות - המוגדרות בהלכה כערים שלא היו מוקפות חומה בימי יהושע בן-נון - חוגגים את פורים בי"ד באדר. בערים שהיו מוקפות חומה בימי יהושע בן-נון חוגגים את פורים בט"ו באדר, כפי שהיה בשושן הבירה. יום זה קרוי "שושן פורים", וביטויו הבולט ביותר כיום הוא בעיר ירושלים. עניינו של פורים הוא שמחה והודאה על נס הישועה שנעשה בימי אחשוורוש. ארבע מצוות עיקריות מעצבות את משמעות היום ומבטאות את השמחה שבו: קריאת מגילת אסתר [בדרך כלל בבית הכנסת, לאחר תפילת ערבית ובתפילת שחרית]ª סעודת פוריםª משלוח מנותª מתנות לאביונים. הסעודה, שזמנה בשעות אחר-הצהרים המוקדמות של פורים, עומדת במרכזה של שמחת פורים, והאמורא רבא בבבל הוסיף על הגדרתה של המצוה במגילה - "ימי משתה ושמחה" - את אמרתו הידועה: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא [Ω חייב אדם להתבסם בפורים], עד דלא ידע [Ω עד שלא ידע להבחין] בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'". עם זאת, ראוי שלא להגזים ולא להגיע לידי שכרות של ממש. שתי המצוות האחרות, ובייחוד המתנות לאביונים, מחזקות את האופי העממי המאחד של השמחה. השמחה צריכה להקיף את כל העם, בלי שיהיה מי שסובל מחסור ומתעצב ביום הזה. כל אדם חייב לשלוח לכל הפחות לאדם אחד "משלוח מנות" אחד, המורכב משתי מנות [מאכל ומשקה] לפחות, וכן לחלק מתנות - כסף, אוכל, בגדים וכיוצא באלה - לפחות לשני עניים. כך מודגשת בפורים הערבות ההדדית של העם כתנאי לשמחת-אמת.
|
|