|
|
עמוד:103
תפילות השנה וברכותיה חודש שבט ט"ו בשבט "באחד בשבט ראש השנה לאילן - כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו" [משנה ראש השנה א, א]. "מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה. הדא הוא דכתיב: 'ויטע אלהים גן בעדן'. אף אתם שאתם נכנסים לארץ ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב: 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל'" [ויקרא רבה כה, ג]. בחמשה-עשר בשבט חל, לפי שיטת בית הלל, ראש השנה לאילנות, והוא מראשיתו תאריך בעל משמעות חקלאית-הלכתית, הקובע לגבי ההלכות הקשורות בפרי העץ: ערלה, נטע רבעי, מעשרות ותרומות [לפירוט ראה עמ' 231-233]. אילן שהגיעו פירותיו לשליש מגידולם לפני תאריך זה, נחשב כאילו "התבגר" בשנה בתאריך זה [ואם נכנס, דרך משל, לשנתו הרביעית הרי הוא יוצא מגדר "ערלה"]. תאריך זה נקבע מן הסתם מתוך התבוננות במציאות החקלאית של ארץ ישראל, שכן מתקופה זו [או - לדעת בית שמאי - כבר מראש-חודש שבט] הולכים הגשמים ופוחתים, כוחה של החמה הולך ומתגבר, ופירות האילן מצויים בשלב של ראשית ההבשלה. עם השנים הפך "ראש השנה לאילנות" מתאריך חקלאי-הלכתי ליום בעל חגיגיות מיוחדת. נאסר להספיד בו את הנפטרים או לגזור בו תענית על הציבור, ואף הונהג לאכול בו מן הפירות שנתברכה בהם ארץ ישראל. להתפתחות חשובה זכה ט"ו בשבט במאה השש-עשרה בקרב המקובלים בצפת, אשר תיקנו לט"ו בשבט מעין "סדר ליל שמחת האילנות". הם התכנסו סביב שולחנות עמוסים בפירות ועטורים בהדסים ופרחים, ולמדו פרקים מתוך התורה, התלמוד וספר הזוהר שעניינם בפירות העץ. שולבו בהם פסוקים שיש בהם מענייני הגאולה, ואף אמרו תפילה מיוחדת לשלום האילנות. בתקופת התחייה הציונית החל שלב חדש בתולדות יום זה, והוא הפך גם ליום של נטיעת עצים באדמת הארץ. בבית הכנסת אין ליום זה ביטוי מיוחד [פרט לכך שאין אומרים בו תחנון]. בבית נוהגים לאכול פירות, יבשים ולחים, ובעיקר משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל [חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר [דברים ח, ח]. וכן יש הנוהגים לקיים בו את "סדר ט"ו בשבט".
|
|