|
|
עמוד:51
תפילות החיים וברכותיהם נוהגים ליטול את הידיים במים בשעת היציאה מבית הקברות, ויש האומרים בעת הנטילה: בלע המות לנצח, ומחה אדני יהוה דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי יהוה דבר. ישעיה כה, ח האבלים הולכים לבית שבו ישבו "שבעה" ומגישים להם סעודה קלה [הקרויה "סעודת הבראה"]. "השבעה" בשבעת הימים שמאז הלוויה [כאשר יום הלוויה הוא הראשון שבהם] יושבים האבלים בבית [ויש מקפידים לשבת בבית הנפטר], שם מתקיימות כל תפילות היום ולשם גם באים בימות החול האנשים המבקשים להביע את השתתפותם בצער האבלים ולנחמם. [בשבת לא נוהגים בפרהסיא בדיני האבלות ואין מנחמים את האבלים.] לאחר ביקור הניחומים, נפרדים המנחמים מן האבלים ואומרים להם: המקום ינחם אתכם [אותך / אותך] בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו [תוסיף / תוסיפי] לדאבה עוד. ויש הנוהגים לומר במקום זה נוסח קצר יותר: מן השמים תנחמו [תנחם / תנחמי]. בלע: [ה'] יעלים ויכלה. 0 לדאבה: לדאוב, לחוש צער. לדאוב, לכאוב] עוד", אלא שבבית הקברות — כשחווית המוות היא טרייה וכואבת — מסתפקים בבקשה שה' ינחם את האבלים, כיוון שמוקדם עדיין להביע את התקוה להסתלקות הצער מן האבלים. נוסחת ניחום האבלים מוכרת — בנוסח שונה במקצת — מימי הביניים ["השם ינחמך עם שאר אבלי ציון"]. בלע המות וכו': דברי הנביא נדרשים כאן כהבטחה לעתיד לבוא: המוות, הדמעה, הצער והעלבון ייעלמו מן העולם. סעודת הבראה: סעודה זו מורכבת בעיקר ממאכלים שצורתם עגולה [ביצה, עדשים, כעכים], ונוהגים לפרש זאת כסמל למחזוריות החיים: "דור הולך ודור בא". השם "הבראה" ככינוי לסעודה שלאחר הקבורה גזור מן המסופר על דוד: "ויבוא כל העם להברות את דוד לחם" לאחר קבורת אבנר [שמואל- ב ג, לה].
|
|