|
|
עמוד:33
תפילות החיים וברכותיהם הכתובה הרב [או מי שמכובד לעשות זאת] קורא את הכתובה [ויש שקוראים רק חלקים ממנה או קוראים אותה או את חלקיה בעברית]. וזו פתיחתה של הכתובה בתרגום לעברית [התאריכים והשמות נקבעים, כמובן, על פי העניין]: בסימן טוב ובמזל טוב. ב[שישי] בשבת [ד'] לחדש [תמוז] שנת חמשת אלפים שבע מאות [חמישים ותשע] לבריאת העולם, למנין שאנו מונים פה [ירושלים עיר הקודש], אנו עדים איך [שם החתן: פלוני בן אלמוני] אמר לזו [שם הכלה: פלונית בת פלוני] היי לי לאשה כדת משה וישראל ואני אעבד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואכסה אותך, כמנהג בני ישראל העובדים ומכבדים וזנים ומפרנסים ומכלכלים ומכסים את נשותיהם באמונה. 0 בשבת: בשבוע. אזון: אאכיל. ואכסה: אלביש. שתי חובות אלו המוטלות על הבעל נלמדו משמות כא, י. הכתובה: שטר התחייבות שנותן הבעל לאשתו ובו מפורטות חובותיו כלפיה בחייהם המשותפים, או במקרה של פירוק הנישואין מחמת גירושין או פטירת הבעל. הכתובה מנוסחת בלשון הארמית, לשון העם של תקופת חז"ל וימי הגאונים. כיום יש לה נוסח קבוע, שנוצר במהלך הדורות, ושבתוכו משלבים, במקומות מוגדרים מראש, את שמות החתן, הכלה והעדים וכן סכומי כסף שונים [מרביתם קבועים[: הנדוניה שהביאה עמה הכלה מבית אביה, הסכום שתקבל בשעת פירוק הנישואין וכיוצא באלה. לנושא הכתובה [ולנושאים קרובים] מוקדשת מסכת "כתובות" שבמשנה, ולפי חז"ל התקנת הכתובה מיוחסת לשמעון בן שטח, בן המאה הראשונה לפני הספירה. התלמוד הבבלי [כתובות לט ע"ב] מסביר את תקנת הכתובה — "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה": החובות הכספיים הכרוכים בגירוש האשה יביאו את הבעל למחשבה שנייה קודם שהוא יחליט לגרש את אשתו. נוסח דומה לנוסח הכתובה המקובל היום מוכר כבר בשלהי תקופת הגאונים. בימינו הכתובה היא בעיקר ביטוי סמלי להתחייבויותיו של הבעל כלפי אשתו, ואין לה משמעות מעשית, שכן התפתחויות הלכתיות במהלך הדורות העמידו את מערכת היחסים הממוניים שבין בני הזוג על יסודות אחרים.
|
|