|
|
עמוד:17
תפילות החיים וברכותיהם פדיון הבן "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" [שמות יג, ב]. "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים, מבכור אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים, וכל בכור בני אפדה" [שמות יג, טו]. "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל, תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל..." [במדבר ג, יב]. התורה מצוה לפדות כל בן בכור, ובלבד שהוא הראשון לצאצאיה של אמו ושהוא נולד בלידה טבעית [שנאמר "פטר רחם" ופירשוהו: מי שפתח את פי הרחם ויצא ממנו ראשון]. חיוב זה זוכה בתורה לשתי הנמקות הקשורות זו בזו: [א] כל הראשון — בתבואה, בפרי, בבהמה ובאדם — שייך לה', אות של הכרה בבעלותו המוחלטת ואות של תודה על מה שהעניק לאדם. אך בעוד שאת ביכורי השדה והבהמה [הטהורה] מקריבים על המזבח, את בכורי האדם משחררים מחובה זו על ידי המרתם בכסף. [ב] זכר ליציאת מצרים: במכת בכורות מתו כל בכורי מצרים הזכרים, וכאות תודה על כך הוקדשו בכורי ישראל לשרת את ה' [במשכן ובמקדש]. לאחר חטא העגל, עברה קדושה זו אל בני שבט לוי — הלויים והכהנים — שכן הם היו היחידים שלא השתתפו בחטא, ומעתה הם המשרתים את ה'. פדיון הבן בכסף שנמסר לכהן הוא לפי זה גם כעין תשלום שניתן לכהן על שהוא ממלא את תפקידו של הבכור. בזמנים עברו נחשב ילד בשלושים הימים הראשונים לחייו כמי שסיכויו להישאר בחיים מוטלים בספק. כשהגיע לגיל חודש חלפה הסכנה הגדולה, ומעתה הריהו כשאר האדם ומצוה לפדותו. ערכו של ילד "מבן חודש ועד בן חמש שנים" הוא "חמישה שקלים כסף" [ויקרא כז, ו]. אם אביו של הבכור הוא בן שבט לוי [כהן או לוי] או אם אמו היא משבט זה [בת כהן או לוי] — לא נערך פדיון הבן. טכס פדיון הבן נערך בשעות היום בימות החול [או במוצאי שבת], בנוכחותו של כהן, שממנו נפדה הילד. כיום נהוג לפדות את הבכור בחמישה מטבעות של כסף טהור [שסך משקלם לפחות 711 גרם] ובנק ישראל אף הנפיק מטבעות מיוחדים לשם כך. מצד ההלכה אפשר לפדות את הבכור גם בשוה פדיון הבן: המקרא אינו מבהיר כיצד מתבצע פדיון הבן. בתקופת האמוראים נזכרות שתי הברכות, והטכס כולו הלך ועוצב בתקופת הגאונים ובימי הביניים, והושמעו דעות שונות באשר להרכבו — דבר המשתקף עד היום בחילופי מנהגים בעדות השונות.
|
|