|
|
עמוד:571
חשוב גם לזכור כי חלק מן הכפייה שבאכיפת אופי מסוים של פרהסיא ניתן לצמצום באמצעות הגבלות מרחביות : ליד ריכוזי אוכלוסייה גדולים של חרדים סביר להגביל מאוד את הפעילות בשבת . בדרך הטבע , רוב הדרים באזורים אלה הם שומרי - שבת . יש פחות הצדקה להגבלות כאלה באזורים אחרים . לכן , הניסיון לאסור מכירת בשר חזיר בכל תחום העיר נתניה , או הניסיון לאכוף שמירת - שבת על קיבוצים ועל אם - הדרך נראים פחות מוצדקים מאשר הבקשה לסגור רחוב ראשי העובר ליד בית - כנסת מרכזי בשעות התפילה . איני רוצה להמעיט במרכזיות המחלוקת ובחומרתה , ובחוסר סימטרייה מסוים בין שומרי - מצוות לבין שאינם כאלה . ההלכה תובעת לעצמה מונופולין על תשובות מסוימות לגבי הקיום היהודי . מי שרואה עצמו כפוף להלכה אינו יכול לקבל , עקרונית , תשובות אחרות . למי שאינו שומר - מצוות אין בעיה מקבילה : מחייבת אותו חשיבתו הביקורתית העצמאית , וזו יכולה , עקרונית , להניב קשת של תשובות אפשריות לשאלה . יחד עם זה , חיוני שנבין כי איננו עוסקים כאן בתיאולוגיה עצמה . השאלה אינה אם מציאות מדינית מסוימת היא זו הנדרשת מן האידיאל של מדינת הלכה , אלא מה הם ההסדרים המדיניים , בחברה שיש בה מיעוט לא - יהודי גדול ורוב של יהודים שאינם שומרי - מצוות , ששומר - מצוות יהודי יכול לחיות עמהם . יש גם להזכיר כי חובת ההתחשבות ברגשות חלה על כל המגזרים : חילונים אינם צריכים לנסוע בשבת באזורים דתיים על - מנת להכעיס , אך חרדים הנמצאים במקום בו רוב האנשים עומדים מלכת בזמן הצפירה של יום הזיכרון יכולים לנהוג כמנהג רוב הערבים , ולעצור אף אם אינם חשים הזדהות עם האבל . הדגל , ההמנון , הסמל , המועדים והשפה הרשמית - כולם ייחודיים יהודיים . סמלים אלה של ממלכתיות יהודית מקוממים אמנם הן את הערבים והן את החרדים הלא - ציוניים , אך יש הבדל גדול וחשוב ביניהם . לחרדים יש התנגדות כללית לייחוס ערך למדינה , אבל זו גם מדינתם . אין הם מוצאים ממנה כמי שאינו שייך לעם שזו מדינתו . הערבים , לעומתם , נדרשים להזדהות עם סמלי המדינה המאזכרים את אסונם ואת מעמדם השולי . כל עוד הסדרת הפרהסיא היהודית או העברית עומדת בדרישות שציינתי - היא נעשית ברגישות ואינה פוגעת בזכויותיהם של פרטים או קבוצות - נראה שהיא ניתנת להצדקה . מטבע הדברים עדיף שההסדרה המשפטית ואכיפת החוק בתחומים אלה תהיה מינימלית . יחד עם זאת , אף אם ייחוד סמלי המדינה לחזון הציוני ולהגשמתו ניתנת להצדקה , ייתכן שהתבונה המדינית מחייבת לחשוב על סמלים שיוכלו להיות משותפים יותר , וידברו יותר גם אל לבם של אזרחי המדינה שאינם יהודיים . כך , למשל , תוספת שילוט ערבי כעניין שבשגרה בכל חלקי הארץ היא תזוזה בכיוון הנכון ; כך גם תוספת " ישראל " בערבית מתחת לסמל המדינה ; גם הרעיון להוסיף בית או שניים להמנון ראוי לבדיקה . ממילא יש הטוענים כי ההמנון התאים יותר לשלב המהפכה והתקווה הציונית ופחות לשלב של קיום המדינה , וכי ראוי לסגלו גם מבחינת הרוב היהודי . אם תיעשה בדיקה
|
|