|
|
עמוד:566
יסודות אחרים שיהיה אפשר לקיים אותם במידות שונות ועדיין לקרוא לחברה דמוקרטית במידה רבה . חלק ממסקנותי אינן נובעות רק מן הרצון לשמר את הדמוקרטיה או את היהודיות , אלא גם מן הרצון שהחברה שאני חיה בה תהיה חברה ראויה עם מחויבות לזכויות אדם . הדגשת מרכזיותה של הזיקה האזרחית השווה היא אולי המסקנה הפוליטית הנורמטיבית החשובה ביותר גם של אפיון הדמוקרטיה שבה בחרתי . מדינה יציבה , בעיקר אם היא דמוקרטיה , חייבת לקיים זיקה שוויונית משמעותית לכל אזרחי המדינה , בלי הבדל מוצא , דת או לאום . אנשים שחיים במדינה אחת , ויש להם שלטון אחד , צריכים להיות שותפים אמיתיים בניהול המפעל , האמור להיות המפעל של כולם . מחלוקות והבדלי גישה , כמו גם הבדלי תרבות או דת , הינם לגיטימיים וחשובים , אולם המסגרת המשותפת , וההסכמה ההדדית לקבל אותה , הן המעניקות למדינה את הלכידות שהופכת את חוקיה לניתנים להצדקה לגבי כל האזרחים . חשוב להזכיר כי מדינת ישראל אינה מקילה על האוכלוסיות המתקשות להזדהות עימה , שכן היא מדינה " אידיאולוגית " מאוד , והדבר בא לידי ביטוי בתוכני החינוך הממלכתי , בחגים ובסמלי המדינה והמנונה . שם המדינה , ההמנון , הדגל והסמל - כולם יהודים מובהקים . נוסף לחגים יהודים - דתיים , המדינה מציינת את יום העצמאות ואת יום השואה . לפחות יום העצמאות אמור להיות יום חג אזרחי כללי . שניהם אינם מקובלים על הערבים ועל החרדים , כל אחד מטעמיו . מדינה שרבע מאזרחיה אינו מזדהה עם דגלה ועם המנונה צריכה לחשוב על דרכים להעשיר את הזיקה האזרחית המשותפת . ברור , על כל פנים , כי אין בה , באופן טבעי ומידי , מידת הלכידות המאפשרת קיום יציב של דמוקרטיה משותפת . בחברות שסועות ומנוכרות , הרגשת השייכות של קבוצות הפריפריה למרכז ולמוסדותיו עלולה להיות חלשה ובעייתית . ערביי ישראל אינם מרגישים שייכות למוסדות המדינה ולסמליה . יש להם טענות חריפות כלפי ישראל על שאינה מקיימת כלפיהם את המתחייב מדמוקרטיה . גם תביעותיהם לשוויון , ואף תביעותיהם להפיכת המדינה ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה", נעשות בשם הדמוקרטיה . הבעיה העיקרית והעקרונית עם הדמוקרטיה של חוגים דתיים , היא הטענה כי לנורמות הדתיות יש עליונות נורמטיבית על חוקי המדינה , וכי בעיקרון , חובתו הראשונה ( או האחרונה ) של אדם דתי נתונה לחוקי דתו ולמצוות מנהיגיו הדתיים והרוחניים . ההתנגשות החזיתית בין הרת לבין חוק המדינה יכולה ללבוש שתי צורות : כאשר החוק דורש מאדם לפעול בניגוד למצוות דתו , וכאשר החוק אוסר על אדם לעשות מה שדתו מחייבת . פוטנציאלית , יש פה חוסר התיישבות של כל דת עם העיקרון הדמוקרטי , כי לגבי כל אדם מאמין , מצוות דתו גוברות על צווי מחוקק אנושי . בפועל , דתות ושיטות משפט כאחד ניסו למנוע התנגשוית כאלה באמצעות מנגנונים מגוונים , וביניהם ההכרה המשפטית בזכות לחופש הדת , מצד אחד , וההכרה הדתית בכוחו של
|
|