השתלת איברים

עמוד:30

בהשקיה התת - קרקעית המים זורמים בצנורות הטמונים בקרקע . בצנורות יש נקבים רבים והמים מטפטפים דרכם ונספגים בקרקע . גם בשיטה זו יש חסכון נכר במים , ואפשר לנצל אותה גם כדי לספק לקרקע דשנים . שיטת השקיה חדישה , יעילה וזולה היא הורדת גשם מלאכותי באמצעות זריעת עננים בגבישי יודיד הכסף . מפזרים את הגבישים בעזרת מטוסים או על ידי מכשירים הנמצאים על הקרקע . גבישי יודיד הכסף גורמים להוצרות טפות מים סביבם ועל ידי כך להמטרת גשם מעננים שאינם מורידים גשם באפן טבעי . בישראל מפעילים שיטה זו דרך קבע מראשית שנות ה - 70 , והיא הביאה לעליה מסימת בכמות הגשמים השנתית הממצעת . כדי לרכז מים בכמות מספיקה להשקיה יש צרך בסכרים ובמאגרים , שהקמתם עולה כסף רב . במקרים רבים רק אדמה פוריה וגדולים כגון ירקות ופרות , עשויים להכניס רוחים ההופכים את ההשקעה למצדקת ולכדאית . במצרים ובעוד מקומות בעולם יש צרך לספק לגדולים את כל המים הדרושים להם . אולם השקית העזר נפוצה הרבה יותר , והיא רווחת במקומות שבהם אמנם יורדים גשמים , אך לא בשעור מספיק ובזמן הנכון . השמוש בהשקית עזר עשוי להציל יבולים יקרים מנזקי הבצרת . אקלים דשנים זבל חקלאות מדבר מים משקעים השתלת איברים השתלת איברים היא פעלה נתוחית , שבה מעבירים איבר מסים ממקום למקום באותו גוף - השתלה עצמונית - או מגוף לגוף - שתל " זר " . ההשתלה באה להחליף איברים חולים , שאינם מתפקדים כראוי ומסכנים את חיי בעליהם , באיברים בריאים . בני אדם החלו להשתיל איברים רק במחצית המאה ה - 20 בערך . בשנות ה - 40 נערכו נסויים מעבדתיים , ובהם השתילו חוקרים בתחום החסון ( אימונולוגים ) איברים זרים בגופם של עכברים . בנסיונות להשתיל עור של עכברים שחרים לעכברים לבנים , וההפך , נוכחו החוקרים לדעת כי רק השתלות עור בין עכברים זהים נקלטו . הם מצאו כי השתלת עור מעכבר שחר לעכבר לבן גורמת , בדומה לתגובת הגוף כנגד נגיפים או חידקים , ליצירת נוגדנים ותאים מיחדים על ידי מערכת החסון של הגוף , הגורמים להרס השתל הזר . הצעד הבא נעשה בראשית שנות ה - 50 , כאשר רופאים בבית - חולים בבוסטון שבארצות - הברית נטלו כליה מכלב ושתלו אותה באזור אחר בגופו . זוהי השתלה עצמונית , שנועדה למנע את דחית השתל . הרופאים חשבו שאם השתלה עצמונית אפשרית בכלבים , יתכן שתהיה אפשרית גם בחולי מחלת כליות בני מזל , שיש להם אח תאום זהה . ( לכל אדם יש שתי כליות , אך הוא יכול לחיות עם כליה אחת ולכן נתן לקחת כליה מתורם חי . ) דחית שתל והתאמת רקמות הבעיה המרכזית שנצבה לפני החוקרים היתה דחיתו של הגוף את האיבר הזר שנשתל בתוכו . השתל הזר נדחה ונהרס במהירות על ידי מערכת החסון . החוקרים המשיכו לחקר וגלו כי על פני התאים של כל אדם ישנן מולקולות המקנות לו יחודיות , משום שהן שונות מאדם לאדם . מולקולות אלה נקראות אנטיגנים והן דומות , אצל כל אדם , לאנטיגנים של קבוצות הדם . אנטיגנים אלה יוצרים צפן מסים שמערכת החסון מזהה אותו ומונעת תגובה כנגדם . לעמת זאת , כל תא זר שאינו נושא את הצפן המתאים יתקף מיד על ידי המערכת החסונית וישמד . צפנים אלה עוברים בתורשה מההורים לצאצאים . מחצית הצפנים של כל צאצא באים מן האב ומחציתם מן האם . לכן אם משתילים איבר , כגון כליה , מאם או אב לבנם , עצמת דחית השתל תהיה רק מחצית מעצמתה בהשואה לשתל זר לגמרי . אפיון כל הצפנים של דחית השתל הביא להקמת מאגרי מידע , שבהם מסוגים את הרקמות של הזקוקים להשתלה . ברגע שנמצא תורם איברים , נבדק סווג רקמותיו ומשוה לזה של הנזקקים להשתלה . על ידי התאמה בין תורמים ונזקקים שסווג רקמותיהם הקרוב ביותר , הפחתה מאוד הבעיה של דחית השתל . דכוי מערכת החסון ההבנה כי דחית שתל נגרמת עקב פעילותה של מערכת החסון , הביאה לחפוש חמרים שידכאו פעילות זו . בתחלת שנות ה - 60 החלו להשתמש בסטרואידים ( חמרים טבעיים , שכאשר הם נתנים במנון גבוה הם מדכאים את המערכת החסונית ) ובחמרים כימותרפיים ( חמרים מדכאי צמיחת תאים , שמשמשים בעקר בטפול במחלת הסרטן ) לדכוי המערכת החסונית . שמוש בחמרים אלה הביא לפריצת דרך גדולה בתחום ההשתלות . רופאים החלו להשתיל כליות ולבבות להמוני חולים והאריכו בכך את תוחלת חייהם בשנים אחדות . לרע המזל התגלה כי לחמרים אלה יש תופעות לואי קשות , ביניהן דכוי מערכת החסון , שחשפה את המשתלים לתמותה ממחלות זהומיות שמערכת חסון פעילה יכולה להתגבר עליהן בדרך כלל . בשנות ה - 70 וה - 80 התרכזו החוקרים בפתוח חמרים בעלי תופעות לואי חמורות פחות . ואכן פתחו שני חמרים : הציקלוספורין , בעל תופעות לואי מועטות יותר ; והאחר , החדיש יותר , 506 - FK , שכמעט אין לו תופעות לואי . אחת משיטות ההשקיה הקדומות היא באמצעות תעלה הקולסת את מי הגשמים או את מי הנהר הגואה , שהוזרמו אל השדות .

קודם  |  הבא