סולניים

עמוד:222

הפרי הוא ענבה עסיסית או הלקט עשיר בזרעים . רבים מן הסולניים הם צמחי רעל ומכילים חמרים כימיים הנקראים אלקלואידים . הידועים ביניהם הם אטרופין , ניקוטין וסקופולמין , המשמשים כרעלים וכתרופות . את האטרופין מפיקים בעקר מצמחי האטרופה הרפואית , שהענבות השחרות שלה רעילות מאוד ומסגלות להמית את האוכל אותן . צמח אחר מן הסולניים החשוב למשק האדם הוא הטבק , שרב מיניו מוצאם באמריקה הטרופית . מיני סולניים הגדלים בישראל בישראל גדלים שבעה סוגים הכוללים 22 מינים של סולניים . הבולטים בהם : האטד - שיח קטן וקוצני הנזכר במשל יותם ; הדטורה - שיח בעל פרחים לבנים וגדולים שזרעיו מכילים רעל חריף ; הדודא הרפואי - צמח נמוך בעל פרחים סגלים , שפרותיו הכתמים והריחניים - הדודאים - נחשבים באזור הים התיכון כסגלה לפוריות ומזכרים אף במקרא בספר בראשית , כאשר רחל העקרה בקשה מלאה את הדודאים שקטף בנה , אולי הם יפתחו את רחמה . השכרון - המיצג בארץ על ידי כמה מינים שהנפוץ בהם הוא השכרון הזהב . זהו צמח שעיר שפרחיו זהבים עם כתם סגל והוא גדל על חומות וקירות בתים . צמח זה מכיל חמרי רעל ומכאן שמו ; הסולנום - שגם לו מינים אחדים בארץ . ידוע ביותר הסולנום השעיר , בעל הפרחים הלבנים והעדינים והפרות השחרים והרעילים . פרות אלה נראים כענבים קטנים , ואכן זכו לשם העממי " ענבי שועל " . הסולנום - סוג רב מינים ותועלת הסולנום הוא הסוג הגדול והחשוב במשפחת הסולניים , שערכה הכלכלי רב . סוג זה כולל כמה מיני ירקות חשובים . אחד מהם הוא סולנום העגבניה , שמוצאו באמריקה הטרופית . מצמח זה פתחו מאות זני תרבות . חשוב הוא סולנום הפקעות הידוע גם בשם תפוח - אדמה . צמח זה מוצאו במערב אמריקה הדרומית , ברמות צ'ילה וקולומביה , שם גדלו אותו עוד בתקופות פרה - היסטוריות . במאה ה - 16 העבירו אותו האנגלים לאירופה , והיום מגדלים אותו במרבית ארצות העולם . תפוחי - האדמה הם למעשה פקעות - נטישה , שבהן הצמח אוגר חמרי תשמרת , כדי להצמיח מן הפקעות גבעולים חדשים בעונת הצמיחה הבאה . פקעות אלה עשירות בעקר בעמילן , והן משמשות מזון בסיסי למאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם . מין חשוב נוסף של סולנום הוא החציל , שמוצאו בהודו ובסין . קימים זני תרבות של צמח זה ורבים המאכלים המשבחים שמכינים מפרותיו . ירק נוסף הנמנה עם משפחה זו הוא הפלפלת החד - שנתית , המכרת יותר בשם פלפל , לצמח זה אין כל קשר עם התבלין הנקרא " פלפל " . גם מוצאו באמריקה הטרופית וגם לו מאות זני תרבות שפרותיהם וזרעיהם נאכלים . נפוצים ביניהם הפלפלת הירקה המתוקה והפלפלת האדמה המתוקה ( גמבה ) . לא פחות חשובים הם מאות הזנים של הפלפלת החריפה , המשמשים כמקור עקרי לתבלינים חריפים ברחבי העולם . ירקות צמחי בצל ופקעת צמחים ראו ערכים נפרדים לרב הצמחים הנזכרים בערך זה . סומו , יהודה מחזאי יהודי בן המאה ה - 16 , הנחשב לאחד מאבות התאטרון העברי . מחבר " צחות בדיחותא דקדושין " . חי בשנים 1527 - 1592 . יהודה סומו נולד במנטווה שבאיטליה במשפחה יהודית מיחסת . הוא למד גם למודי חל , והתפרנס מכתיבה ומהעתקה של כתבי - יד . לצד עבודתו זו חבר סומו יצירות רבות : מחזות - רועים ( פסטורלות ) בשפה האיטלקית ומסות על אמנות הבמה שקבצו באחד - עשר כרכים . מרבית יצירותיו אבדו בשרפה גדולה שפרצה בספרית טורינו בשנתס - ו 904 . מחזות משעשעים בתרבות היהודית נחשב התאטרון לדבר תועבה . רק בפורים או בשמחות משפחתיות היה מתר לבצע מופעי במה ולחזות בהם . יהודי איטליה גלו פתיחות גדולה יותר והתירו לקים מופעים רבים ומגונים יותר . יהודה סומו כתב את מחזותיו בשפה העברית והציגם במסבות נשואין וארוסים ובשמחות משפחתיות אחרות , כדי לשעשע את האורחים . את השראתו הוא שאב ממקורות לא - יהודיים , וביניהם מן הקומדיה דל - ארטה , שהתפתחה באיטליה בתקופת הרנסנס . נושא נפיץ בקומדיה זו היה תאור המכשולים שעובר זוג אוהבים כדי לממש את אהבתו , ולכן התאים לשמחות הארוסים והנשואים . גם את מחזהו הידוע ביותר , " צחות בדיחותא דקדושין " ( " תעלולי נשואין " ) , כתב סומו ברוח הקומדיה דל - ארטה . המחזה מציג דמיות רבות המסתבכות ללא הרף בתככים מצחיקים , ושפתו המליצית משלבת את לשון התנ"ך עם לשון המשנה והתלמוד . המחזה עבד לשפה מודרנית יותר על ידי המשוררת לאה גולדברג , והצג פעמים מספר על במות בארץ . דרתה קומדיה רנסנס תאטרון עברי וישראלי ס ומליה שטח : 637,660 קמ"ר תושבים : 9.2 מיליון בירה : מוגדישו דת : אסלאם שפה : סומלית , ערבית מדינה בצפון - מזרח אפריקה , השוכנת על חוף האוקינוס ההודי ומפרץ עדן . סומליה גובלת בקניה בדרום - מערב , באתיופיה במערב ובג'יבוטי בצפון - מערב . על חוף מפרץ עדן שבצפון סומליה מתנשא רכס הרים ( גבה פסגתו 2,408 מטרים ) ומותיר מקום לשפלת חוף צרה בלבד . ממערב לו משתרעת רמה מדברית - ערבתית . על חוף האוקינוס ההודי נמשכים מישורים רחבים , מכסים פה ושם במלחות . שלושה נהרות איתנים - ובה - שיבלי , ג'ובה ולק דרה - יורדים מהרי אתיופיה וחוצים את הרמה לעבר דרום - מזרח . בעמקיהם ישנם שטחי חקלאות בהשקיה .

קודם  |  הבא