נקוד

עמוד:187

ולקרא : " דבר " , " דבר " , " דבר " , " דבר " או " דבר " - הכל לפי הענין . אמות הקריאה אמות הקריאה בעברית - אותיות אהו"י - התפתחו באפן הדרגתי מהמאה ה - 8 לפני הספירה בערך . הן מצינות חלק מהתנועות , וכל אות מסמנת יותר מתנועה אחת . לדגמה , המלה טוב מצינת " טוב " או " טוב " ; מי - " מי " או " מי " . בתעודה מימי שלמה המלך כתובה המלה " שערם " ( שערים ) בלי י . בכתבת השלוח אנו מוצאים את המלה " החצבם " ( החוצבים ) בלא ו ובלא י . בסופו של התהליך שמשו ארבע אותיות אהו"י כסימנים לתנועות . מאז פחת ביותר המאמץ שהשקיע הקורא כדי לפענח את הכתוב . אולם הכתיב עדין לא היה עקבי : פעם הוסיפו את אם הקריאה ופעם נמנעו מלהוסיפה : " וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר " ( שמות כא לג ) . המלה " תולדות " מופיעה בפרק כה בבראשית פעם בצורת : " ואלה תלדת ישמעאל " ( פסוק יב ) , ופעם : " ואלה תולדת יצחק " ( פסוק יט ) . בני הכת שכתבו את המגלות הגנוזות , הכניסו בספרי המקרא שלהם אמות קריאה במקומות שבמקרא שלנו המלים כתובות בלעדיהן : " ואסירה כול בדיליך " ( ישעיהו א כה ) - " כול " בוי"ו ! מכאן אנו למדים , שהכתיב המלא שבספרות חז"ל ממשיך מסרת קדומה . המשנה משפעת בוי " וים , יו " דים ואל " פים - הכל כדי להקל על הקורא : היא מוסיפה א לפני ו או י לצין שהוי"ו או היו"ד הן עצורים ולא אמות קריאה : לאו , בנאי , עניו , עכשיו . כן באה ו לסמן תנועה קטנה : כותלו ( = כתלו ) ; מקובל ( מקבל ) . י מסמנת כל 1 או ס : מידה ( מדה ) , עבירה ( עברה ) , היכר ( הכר ) וכלי . הכתיב בעזרת אמות הקריאה היה אמנם התקדמות רבה , אבל עדין לא פתר את שאלת העדר התנועות בעברית . רבים התקשו לקרא את הכתוב קריאה נכונה גם כשהעברית היתה עדין מדברת בפי העם . מתוך חרדה לשמירת טהרתה של העברית המציאו חכמים שיטה המסמנת כל תנועה הגויה . זאת היא שיטת הנקוד . התפתחות שיטת הנקוד הנקוד אינו מזכר בתלמוד , מכאן שראשיתו לאחר חתימת התלמוד . כתב - היד המנקד הקדום ביותר נכתב בטבריה בשנת 895 . לכן משערים , ששיטות הנקוד השונות נוצרו בין המאה ה - 7 למחצית הראשונה של המאה ה - 9 . המצאת הנקוד באה כדי להבטיח את הנחלת הנסח המלא והמדיק של כתבי הקדש מדור לדור . הקראים אפלו טענו כי הנקוד מסור למשה מסיני . אבל גאוני בבל לא קבלו זאת ולא הרשו לנקד ספרי תורה שקוראים בצבור . נראה כי ענין הנקוד היה בימי הגאונים לאחד מעקרי המחלקת בין התלמודיים והקראים . בשלב הקדום של התפתחות הנקוד שמשו רק שתי נקדות מבדילות להבחנה בין שתי תבות השוות בכתיבן אך שונות בהגיתו . למשל , נקדה מעל לתבה צינה את הקריאה " וידע " , ונקדה מתחת התבה צינה את הקריאה " וידע " . זה היה הצעד הראשון . עברו דורות אחדים עד שנוצרו מערכות של סימנים גרפיים - סימני הנקוד . שלוש שיטות הנקוד שלוש שיטות הנקוד העקריות הן : הטברינית ( המכנה גם הטברנית ) , הארץ - ישראלית והבבלית . הראשונה נוצרה בטבריה , האחרת שמשה בתחומי ארץ - ישראל ונראה שאף נוצרה בה , אך לא ידוע בדיוק היכן . הנקוד הבבלי נוצר בתקופת הגאונים בבבל . בנקוד הטבריני כל שמונת סימני התנועות - חוץ מחולם ושורוק - הם מתחת לאותיות . הנקוד הבבלי - סימניו באים מעל לאותיות . בשיטה הארץ - ישראלית נהוגים שבעה סימנים - קו ושתי נקדות בצרופים שונים - גם הם מעל לאותיות . הנקוד הטבריני הוא הנקוד המסמך של ספרי המקרא בכל עדות ישראל . רק עדה אחת , עדת יהודי תימן , קימה את הנקוד הבבלי ברציפות מתקופת הגאונים ועד לדורות האחרונים . המנהג הרווח היה להפך את הנקוד של כתב - היד שהובא מארץ אחרת , לנקוד הנוהג בארץ שאליה הגיע כתב - היד . " הפיכה " זו מנקוד לנקוד היתה אחד הגורמים להשכחתן של שיטות הנקוד הבבלי והארץ - ישראלי . לאמתו של דבר , משעה שהמצא הנקוד שוב לא היה צרך באמות הקריאה ( כגון האות ה בסוף המלה אתה ) , אלא שכידוע אסור להוסיף או לגרע ולו אות אחת מנסח המקרא . לכן המשיכו בשמוש באותיות אהו"י . כיום מקבל להשתמש באותיות אלה , כאשר כותבים ללא נקוד ( כתיב מלא ) , ולא להשתמש בהן בתוך המלה כאשר מנקדים את הכתוב ( כתיב חסר ) . עקר תרומתו של הנקוד היתה סמון צורות ההגיה השונות , ואלה הן : דגש ומפיק הדגש החזק כאלו מכפיל את האות הדגושה - טפול = טפ + פול . את הדגש הקל מקבלות אותיות בג"ד כפ"ת בתחלת מלה או לאחר שוא נח : ברוש , כברוש ; פנים , לפנים . המפיק בא לצין ה"א הבאה בסוף מלה ונהגית כעצור , בנגוד לה"א המשמשת כאם קריאה ואינה נשמעת : בנה , בנה ; ילדה , ילדה ; גבה , גבה . אמות הקריאה משנה פונטיקה קראים

קודם  |  הבא