כוכבים

עמוד:100

מיליוני שנות אור הכוכב הקרוב ביותר למערכת השמש הוא פרוקסימה קנטאורי . מרחקו מאתנו הוא 40 מיליוני מיליונים קילומטרים , או 4.2 שנות אור . ( שנת אור היא המרחק שקרן אור עוברת במשך שנה אחת . ) האור שבוקע מכוכב זה מגיע אלינו יותר מארבע שנים לאחר שנפלט מן הכוכב . הגלקסיות הרחוקות ביותר שאנו מסגלים לראות בטלסקופים הן במרחק חמשה מיליארדי שנות אור . מבנה הכוכבים אנשי המדע מצאו , כי הכוכבים בנויים בעקר ממימן ומהליום . הטמפרטורה הגבוהה שבתוכם גורמת לתהליך מתמיד של התמזגות גרעיני מימן לגרעיני הליום . זהו תהליך גרעיני דומה לזה המתרחש בעת שמתפוצצת פצצת מימן . בתהליך ההתמזגות משתחררת אנרגיה רבה , הנפלטת לחלל בצורת אור וחם . הקדמונים מינו את הכוכבים הנראים בשמים בקבוצות או " מזלות " , ונתנו לכל קבוצה שם . מיון זה הקל עליהם לצפות בכוכבים ולהעזר בהם בנווט ובקביעת לוח השנה . ב " כוכב הצפון " , הנמצא בקבוצת הדבה הקטנה - או העגלה הקטנה - הסתיעו הספנים בימי קדם , מכיון שהוא קבוע במקומו ונמצא תמיד בצד צפון . גבהו מעל לאפק מורה את הרחב הגאוגרפי . אולם המיון בקבוצות אינו מספק את האסטרונומים בימינו , הואיל ובכל קבוצת כוכבים יש כוכבים שונים ורחוקים זה מזה , הנראים סמוכים זה לזה רק מנקדת מבטנו , על פני כדור הארץ . היום מקבל למין את הכוכבים בהתאם לבהירות ולחם שלהם . יותר מ - 99 אחוז מן הכוכבים שאנו רואים בשמים הם בקבוצה הנקראת " הסדרה הראשית " . כוכבי סדרה זו מחלקים לעשר מחלקות , לפי גדלם . מתברר שהכוכבים הגדולים ביותר בסדרה הראשית הם גם החמים ביותר . הטמפרטורה על פניהם מגיעה ל - 50,000 מעלות צלסיוס והטמפרטורה בתוכם - ליותר ממאה מיליוני מעלות . ככל שהכוכבים בסדרה הראשית קטנים יותר , כן הם קרים יותר . הטמפרטורה על פני הקטנים ביותר היא רק 3,000 מעלות ( הטמפרטורה על פני השמש שלנו היא כ - 6,000 מעלות ) . מעוט בין הכוכבים הם " ענקים אדמים " - כוכבים גדולים שהטמפרטורה על פניהם נמוכה , או " ננסים לבנים " - כוכבים קטנים שהטמפרטורה על פניהם גבוהה . ההבדלים בין הטמפרטורות של כוכבי הסדרה הראשית גורמים להבדלים בצבעים שלהם . החמים ביותר - צבעם כחל או לבן , הקרים יותר צבעם צהב או כתם , והקרים ביותר - אדמים . התפתחות הכוכבים האסטרונומים חושבים כי הכוכבים נולדים , מתבגרים ומתים ממש כמו בני האדם . כוכב נוצר כאשר ענן גדול של מימן מתכוץ בגלל כח הכבידה שלי עצמו . הוא נדחס יותר ויותר והטמפרטורה שלו עולה עד כי מצת בו התהליך הגרעיני . מעתה והלאה הוא כוכב בסדרה הראשית , והמימן שבו הולך והופך להליום באפן קבוע . לאחר שנים רבות מאוד ( בין עשרות מיליונים למיליארדים אחדים ) , כאשר מלאי המימן שבכוכב מתמעט , מתחילים גרעיני ההליום להתמזג לגרעיני פחמן , חמצן ונאון . הכוכב עשוי להתפשט פתאום ולהגדיל את נפחו . הטמפרטורה על פניו יורדת והוא הופך ל " ענק אדם " , ושוב אין הוא כלל בסדרה הראשית . כאשר גם מלאי ההליום שבכוכב אוזל , מתגברים כחות הכבידה ומכוצים אותו מאוד . הטמפרטורה על פניו עולה שוב בגלל התכוצות זו , והוא הופך ל " ננס לבן " . זו שירת הברבור של הכוכב , מכיון שאזילת " הדלק הגרעיני " גורמת לו להתקרר ולהפך לגוש אפל . במצב זה קורה לעתים שהתכוצות הכוכב לפני " מותו " גורמת להתפוצצות אדירה , והכוכב הופך למשך ימים או שבועות לכוכב זוהר ביותר . הוא נקרא אז " נובה " או כוכב חדש . אז קורס הכוכב לתוך עצמו , ונוצרת צפיפות חמר גדולה מאוד בנפח קטן . במצב זה נקרא הכוכב " כוכב ניטרונים " . יש כוכבי ניטרונים הסובבים סביב עצמם במהירות רבה מאוד , תוך פליטת קרינה מאזור מסים בהם . לנו זה נראה כאלו הכוכב שולח פולסים טל קרינה במחזוריות קבועה . כוכב כזה מכנה " פולסר " . כוכבים מסיביים מאוד , הקורסים לתוך עצמם , אינם נעצרים בשלב של כוכב ניטרונים , אלא קורסים ומתכוצים עד כדי נקדה , שלבים בהתפתחותו של כוכב , כמו למשל השמש שלנו . הכוכב הולך ומתכווץ בהשפעת כוח הכבידה , ותהליכי הבעירה הגרעינית שבו גורמים לו לפלוט אור וחום . צבע הכוכב משתנה במשך זמן התפתחותו על פי הטמפרטורה שלו : אור כחול מציין כוכב בטמפרטורה גבוהה ואור אדום - כוכב בטמפרטורה נמוכה . כוכבים בטמפרטורה בינונית פולטים אור לבן או צהוב . המטאור ( בתמונה ) הוא גוש סלע החודר לאטמוספירה מן החלל , הנראה כפס זוהר ברקיע בשל חומו הרב הגורם לו לפלוט אוה

קודם  |  הבא