מסכה

עמוד:170

האינדיאניים באמריקה יצגו המסכות אלים ורוחות ש " הזמנו " למטרות שונות . בשבט האירוקואי , למשל , נהגו הגברים לעטות מסכות עשויות עץ , למטרות רפוי חולים . האינדיאנים בני שבט ההופי שבאריזונה לבשו מסכות המיצגות את אבותיהם הקדמונים , ובעזרתן הזמינו את רוחות המתים להשתתף בטקס . השבטים שחיו לארך חוף האוקינוס השקט , נהגו להשתמש במסכות כפולות : המסכה החיצונית היתה בעלת פני צפור או חיה אחרת , והמסכה הפנימית היתה בעלת פני אדם . כאשר היו מרימים את מסכת ראש החיה , היתה מתגלה מסכת פני האדם . המסכות הכפולות סמלו את יכלתם של בני אדם מסימים להפך את דמותם מאדם לחיה , ולהפך . שמוש במסכות היה נפוץ גם באפריקה , בגינאה החדשה , במרכז אמריקה ובדרומה , באוקיניה ובאוסטרליה . באפריקה היו מעטרים את מסכות העץ הצבועות בנוצות , בצדפים , בפרוות ובשני בעלי - חיים שנצודו . אצל שבטים ממלי ומגינאה היה המכשף עוטה מסכת ענק , שהגבירה את רשם הכחות העל - טבעיים שלו . חלק מטקסי פלחן אלה , המלוים בשמוש במסכות , השתמרו עד ימינו והם נהוגים בקרב כמה מן התרביות הנזכרות . מסכות מות מסכות מות שהונחו על פניו של המת , היו אף הן מקבלות בתרביות עתיקות . ביריחו הקדומה היו מצפים את ראשו של המת במסכה של טין מכיר ומעטרים אותה בצדפים . במצרים הקדומה היו עושים את המסכה בדמות הנפטר ושמים אותה על ראש המומיה ( הגופה החנוטה ) , כדי שרוחו של המת תוכל לשוב ולמצא את גופו . גם האטרוסקים והרומאים היו עושים מסכות מות מחרס . האסקימואים בני שבט האלאוטים שמים מסכות על פני מתיהם כדי להגן עליהם מפני הרוחות הרעות . בארצות המערב נוהגים לעתים ליצר מגבס " מסכות מות " , שנועדו לשמר את פניו של אדם מפרסם . מסכות מות כאלה נעשו למלחין לודויג ון בטהובן ולכובש הגדול נפוליון בונפרטה . המנהג ליצר מסכות מות אינו מקבל כלל ביהדות . אולם בארץ נעשתה מסכת מות לפניו של המשורר הלאמי חיים נחמן ביאליק , והיא מצגת ב " בית ביאליק " שבתל - אביב . מסכות תאטרון בתאטרון היוני העתיק שחקו השחקנים רק עם מסכות , שאליהן נלוו פאות מתאימות . באמצעות המסכות היה יכול הקהל לזהות את הדמיות השונות שהופיעו על הבמה . מכיון ששחקן אחד בצע תפקידים אחדים בהצגה , סיעו המסכות לשחקן לשנות את הבעתו ולהופיע בדמיות השונות . המסכות בתאטרון היוני היו גדולות מאוד ועצבו לפי דגמים קבועים : לכל צורה ולכל צבע היו משמעיות ידועות . בקומדיה דל - ארטה , שהתפתחה באיטליה בתקופת הרנסנס , היו נהוגות גם כן מסכות . הדמיות היו קבועות , והן חבשו תמיד אותן מסכות . המסכות והתלבושות , וגם תנועות מסימות וקבועות , הפכו סימן ההכר של הדמות . גם בימינו הליצנים מרבים להופיע עם מסכות באפור כבד הנראה כמסכה . גם בתאטרוני המזרח הרחוק השחקנים נוהגים לכסות את פניהם במסכה . אך מסכה זו אינה מעצבת בנפרד ומלבשת על ראש השחקן אלא היא עשויה אבקות ומשחות . השחקן מתאפר בכבדות רבה עד שלא נתן לזהות את תוי פניו . בצורה זו פניו מסתרים כאלו לבש מסכה , אך הבעתם אינה קפואה כי השחקן יכול להזיז את שרירי הפנים . גם האפור הכבד נעשה בהתאם למסכמות , שלפיהן לכל צורה ולכל צבע יש משמעות קבועה ומקבלת . מסכות בחגים ובארועים חברתיים במאה ה - 18 נהגו האצילים באירופה לערך נשפי מסכות , המסכה סייעה לשחקן בתיאטרון היווני לעצב את הדמות : הקהל המתבונן בהבעת הפנים של המסכה הגדולה עמד בקלות על אופי הדמות . בתמונה - מסכה קומית במוזיאון הארכיאולוגי באתונה , מנהג כיסוי הפנים במסכה בטקסי דת וכישוף נפוץ אצל עמים ושבטים עתיקים . הצורה הדוחה או המפחידה של המסכה נועדה להפיל אימה על השדים המזיקים ולגרשם . בתמונה - מסכות מיוה .

קודם  |  הבא