|
|
עמוד:9
הפחמים , בהם היה סבי נובר בּ אח ! לוותר על כלוב ה כּ נריות שהיה תלוי בסוכת הגן ? על צרורות המפתחות , על תנור הברזל הגדול ממנו הייתה סבתא ר וֹ דה את ת וּ פיניה ומחלקת אותם לנו , לילדים , בעודם חמים ? להיפרד מחריט הכסף שקיבלתי ליום הולדתי ? אמנם הוא פגום מעט וכמוהו שאר החפצים , אבל להיפטר מכל מה שבא לי מידי בני משפחתי היקרים - לעולם לא אעלה כזאת על דעתי , אפילו נאלץ לעזוב בשל כך את הכפר " , סיימה הדודה את נאומה ועגיליה צלצלו באיום . למחרת ירדו גשמי זעף על כפר שעועית והסיחו את דעת הבריות מן הדודה יוספינה . מי השיטפון חדרו ללולים ולרפתות , שׁ י בּ שו את הדרכים , עקרו חלונות מציריהם , קרעו את חוטי הטלפון וניתקו את רשת החשמל . חושך מצרים השתרר בכפר , ממש באותו רגע שבו נכנסה נחמה באפס נשימה לביתה של הדודה יוספינה . המים נטפו מקצות שערה , מפניה , ממעילה , ונקו וּ לשלולית קטנה על הרצפה . " אצלכם אור " ? שאלה נחמה כולה השתוממות . על השולחן עמדה , כרגיל , מנורת הנפט בעלת סוכך ה פּ יפים הוורוד , כשהיא מפיצה אור חמים בחלל האסם הגדול , אשר ממילא לא היה מחובר לרשת החשמל . " אנחנו איננו תלויות בק פּ ריז וֹ ת של הגשם " , אמרה הדודה יוספינה והתבוננה בנחמה שפניה היו רטובות לגמרי , הפעם לא מגשם אלא מדמעות . כעבור רגע לא התאפקה עוד נחמה ופרצה בבכי תמרורים - בגלל תנור החשמל הגדול , זה שאביה אופה בו לחם לכל אנשי כפר שעועית , שחדל לעבוד . אפילו ריח הקקאו שהחל לרחף בחלל החדר לא עודד את רוחה . " זה איום " , אמרה הקטנה והתייפחה , " אבל אסור לספר את זה לשום אדם בעולם . אבא לא הכין את מלאי הלחם הדרוש , מפני שהיה חולה בשבוע שעבר . הוא חשב שיעבוד הלילה ומחר יספיק לחדש את המלאי , אבל בגלל הגשם הזה אין עכשיו אפילו כיכר אחת בארונות המאפייה . וגם לזית אי אפשר לנסוע לקנות לחם , הרי הכביש מוצף כולו מים . מה יהיה " ? אמרה ופרצה בבכי מחודש . הדודה יוספינה נעה קדימה ואחור בכורסה המתנדנדת , ופניה מהורהרות . לבסוף אמרה לנחמה : " את רוצי הביתה ושלחי הנה את אבא . אמרי לו , שירתום את מתניה לעגלה ויביא אתו את שקי הקמח . ועכשיו , עמלי" - אמרה הדודה יוספינה לאחר שנסגרה הדלת מאחורי נחמה " הפשילי שרוולים " ! בשארית כוחן גררו השתיים את תנור הברזל הגדול למרכז החדר , מחו את האבק מעליו ומעל למחתה שהוציאוה מן הארון , ובחצי הלילה , לקול נעירותיו חסרות הסבלנות של מתניה בחצר , עמדו עמליה , יוספינה והאופה ל וּ סטיג מסביב לתנור כשלחייהם לוהטות והם רודים מתוכו כיכרות לחם קטנות זרויות שומשומין וכמון , אותם נטלה הדודה יוספינה מתוך צנצנות הזכוכית העבות . למרות היסוסיו של לוסטיג האופה עמדה על כך , שיאפו את הלחמים בתבניות שהביאה אתה מעיר מולדתה , והן בדמות בּ תיה מחודדי הגגות וּ מק וּ מרי החלונות של אותה עיר . " אל תספר זאת לאיש " , אמרה ללוסטיג , שעה שהבוקר החוויר בחלונות ועמליה שפשפה את עיניה בידיה הקמ וּ חות , שלא תיעצמנה , " זה התנאי " ! לוסטיג ארז את הכיכרות בידיו הזריזות , הכניסן לסל הקש והלך לסובב בין הבתים כמדי בוקר בבוקרו . אף שהגשם חדל , לא הלכה עמליה אותו יום לבית הספר . היא שתתה את כוס הקקאו החם , התכרבלה בשמיכה העבה ושקעה בעולם של חלומות . ק פּ ריזה – מצב רוח , שיגעון חולף .
|
|