מלאו לי שש שנים . בעיירה שלנו, בְּיַאלָה רַאוְסְקָה שבפולין, שלטו הגרמנים . הגיע יום פתיחת שנת הלימודים . מָארִישָׁה, חברתי הפּולנייה, הציעה שאבוא אתה לבית הספר שבעיירה . בבוקר נפגשנו והלכנו לבית הספר, עם עוד רבים מילדי העיירה . הגענו לשער בית הספר . בשער עמד שוער בית הספר . הכרתי אותו ; הוא גר קרוב לביתנו . השוער בירך כל תלמיד ב"בוקר טוב" וב"הצלחה בלימודים" . מָארִישָׁה נכנסה בשער, ואחריה אני . "בוקר טוב", בירכתי את השוער . "לאן את הולכת ? " שאל . "לבית הספר, לכיתה הראשונה", עניתי בגאווה, כשאני פוסעת קדימה . האיש עמד בדרכי . "את לא יכולה ! " אמר בתוקף . "אבל אני בת שש" . . . "את יהודייה ! " אמר, "ליהודים אין זכות ללמוד . בבית הספר הזה אין מקום ליהודים ! " הסתכלתי סביב . מָארִישָׁה והילדים עמדו והקשיבו . נשמע צלצול פעמון בית הספר . הילדים ומָארִישָׁה רצו לכיתות . פניתי לאחור ויצאתי . עמדתי ברחוב, כשאני אוחזת בגדר בית הספר . ראיתי את מארישה מתרחקת, עד שנכנסה לבניין בית הספר . לא בכיתי ! אני יהודייה וזה לא מקומי . עמדתי שם עד שהחצר הייתה ריקה מתלמידים . שנת הלימודים החלה - בלעדיי . חזרתי...
אל הספר