ספירת העומר מוכרת לנו כבר מהתנ " ך . בספר " ויקרא " מופיעים פסוקים המצווים על המועדים ומסדרים אותם על פי לוח השנה המקראי : פסח , שבועות , ראש השנה , יום הכיפורים וסוכות ( לפי התורה , חודש ניסן הוא החודש הראשון בשנה ) . שם , בטווח שבין פסח לשבועות , מופיע ציווי מיוחד : וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה : עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה ' : ( ויקרא כג , טו - טז ) עמר התנופה – קורבן שהובא לבית המקדש בפסח , מהשיבולים הראשונות של השעורה שנקצרו בעונה . מנחה – קורבן שמגיע מהצומח . לאחר הפסוקים האלה ממשיכה התורה ומתארת את החובות שיש למלא בחג השבועות , שנחגג עם סיום ימי הספירה . ספרות חז " ל הפכה את הציווי הזה למצווה שכונתה "ספירת העומר " . סביב מצוות הספירה התמסד טקס שבו , בכל ערב מציינים כמה ימים ושבועות עברו מאז חג הפסח . כאשר מגיעים ל - 49 יום מסיימים את הספירה , וביום ה - 50 חוגגים את חג השבועות .
אל הספר