|
|
עמוד:84
הלה קל יינברגר מספרת לצביה כצנלסון בן צבי למחנה העבודה לנשים בעיר גרינברג בגרמניה הגעתי , 1942-ב ואני אז ילדה בת . 13 איך ניצלתי לראשונה ליד הקרונות שהובילו את משפחתי למוות - זה סיפור לעצמו . אבל הנה , למחנה הענק , הגעתי עם קבוצת נשים יהודיות , כילדה גדולה ובריאה שנחשבה בוגרת . שלוש שנים של חושך עברו עלי שם . שלוש שנים - איזה נצח של זמן לילדה ! 14 שעות ביממה עבדנו בטוויית שמיכות ל"מאמץ המלחמה הגרמני , " וזאת במחנה סגור שאת השמים ראינו בו רק בהצצה מאשנב מבנה המגורים , ובהליכה בסך ממנו לבית החרושת . ותמיד רעבה . בבוקר קיבלנו את מנת הלחם היומית , שגמרתי אותה מיד עם המשקה הכהה של שעורה קלויה . בצהריים היה מרק מימי עם איזה ירק צף , ובערב , משלא נותר לי לחם - משקה השעורה בלבד . איך חייתי ? כאמור הייתי ילדה גדולה ובריאה , ומגיל 13 חייתי כך ושם הייתי לנערה בת . 16 מה אני זוכרת משם ? תמונות בודדות של חיים . איזו שעה יתומה של נוחם כשהוגנב לי איזה ספר . וזיכרון נוקב של עקת חיים איומה מול זמן מטפטף שאין לו סוף . מחנה העבודה שהייתי בו היה במזרח גרמניה , ומשהתקרבו הרוסים 1945-ב נלקחו כל הנשים מהמחנה ל"צעדת המוות , " להליכה ברגל לכיוון מערב - לתוככי גרמניה . תבוסת הגרמנים אז כבר הייתה נחרצת , ושורות של פליטים גרמנים זרמו בדרכים . אך בצמוד לכל המפולות המשיכו הגרמנים , כאחוזי טירוף , להפעיל , יעילה ומשומנת , את מכונת השמדת היהודים . היה זה בינואר , בגרמניה , בקור מתחת לאפס ובשלג עמוק . צעדתי בקבקבים , אלו שחולקו לנו במחנה העבודה , עם סוליית עץ ופיסת בד למעלה , ומבלי שנדע לאן הולכים - הלך המוות בתוכנו . בחניה השנייה החלטנו , חברתי אידה ואני , לברוח . עברנו בכפר גרמני ובצד הדרך גילינו גורן עם ערמה גבוהה של שחת . ניתקנו עצמנו מהשיירה ונטמנו בתוכה . בצל הערמה חיינו כמה ימים , כשאנחנו נצמדות לתקווה האחת - שהרוסים יגיעו . במזרח כבר נשמעו רעמים עמומים של ירי , ובלילות בערו השמים בשרפות . החזית הרוסית התקרבה והלכה . המשך נעמ 86 '
|
|