|
|
עמוד:10
כפי שניתן לראות בדוגמה , 1 מדובר למעשה בארבעה צמדים של מודוסים שכל אחד מהם בנוי על יסוד צליל פותח שונה : רה ( דורי והיפו-דורי , ( מי ( פריגי והיפו-פריגי , ( פה ( לידי והיפו-לידי , ( וסול ( מיקסולידי והיפו-מיקסולידי . ( כל אחד מצלילים אלה מתפקד בתורו כצליל הפינליס , finalis ) מלשון " ( "סיום של המודוס : יצירה הכתובה במודוס דורי או היפו-דורי , למשל , תסתיים בדרך כלל בצליל רה . כל מודוס בנוי מרצף של חצאי טונים ושל טונים שלמים האופייניים לו . המודוס הראשון בכל צמד נקרא " אותנטי" ולו מנעד של אוקטבה מעל הפינליס , בעוד המודוס השני בצמד נקרא " פלגלי" , ( plagal ) כלומר צדדי , ולו מנעד של קוורטה מתחת לפינליס עד לקווינטה מעליו . במציאות , למזמורים רבים היה מנעד הגדול בהרבה מאוקטבה . בנוסף לפינליס ולמנעד , לכל מודוס יש סימן היכר חשוב נוסף , והוא הצליל המכונה טנור ( tenor ) או צליל הדקלום . ( recitation tone ) מדובר בצליל מרכזי שיש נטייה ברורה לחזור אליו ועליו לעתים תכופות במהלך המנגינה , ולעתים אף " לדקלם" עליו , כביכול , את רוב הטקסט . תיאורטית , לכל מודוס יש צליל דקלום שונה : במודוסים אותנטיים מדובר בקווינטה מעל הפינליס , ובמודוסים פלגליים - בטרצה מעל הפינליס ( עם זאת , אם צליל הדקלום הוא סי , הוא עובר לצליל שמעליו - דו . ( שמות המודוסים ( דורי , פריגי , לידי ומיקסולידי ) מתייחסים לשמות אזורים ביוון העתיקה , ורומזים על מקורה היווני של מערכת המודוסים הכנסייתית ( התחילית " היפו" האופיינית לשמות המודוסים הפלגליים משמעה ביוונית " . ( "מתחת אף כי המוזיקה של יוון העתיקה כמעט ולא שרדה , הייתה למורשת היוונית על אודות התיאוריה והפילוסופיה של המוזיקה השפעה חשובה ביותר על מוזיקאים והוגי דעות בימי הביניים , ובעיקר ברנסנס . המזמור הגרגוריאני בפולחן הנוצרי הסגנון המוזיקלי של המזמור הגרגוריאני נגזר בראש ובראשונה ממיקומו ומתפקידו בפולחן הנוצרי , ולכן , התמצאות בסיסית בפולחן זה הכרחית . בין אם מדובר ביהדות , באסלאם או בבודהיזם , הפולחן הוא הדרך הרשמית , המאורגנת , שבה נעשית עבודת האלוהים , והוא כולל מגוון רב של טקסים וסוגים שונים של מוזיקה שבהם שרים טקסטים שונים . כבר מימיה הראשונים של הכנסייה היו הנוצרים מתאספים יחד כדי לשבח ולהלל את אלוהים , להתפלל אליו , ובעיקר כדי לחיות מחדש באורח סמלי את סיפור חייו , מותו ותחייתו של ישו . בכל יום בשנה הנוצרית שרים מזמורים שונים , מתפללים וקוראים מטקסטים הלקוחים מהתנ"ך , מהברית החדשה , מסיפורי קדושים ועוד . כמעט כל המוזיקה בכנסייה הנוצרית הולחנה למען שתי מסגרות טקסיות - המיסה והאופיס - אשר נחוגו מדי יום ביומו . האופיס האופיס ( מלטינית : = Officium חובה ) התפתח מתוך שגרת החיים של נזירים ונזירות בימי הביניים המוקדמים . נזירים ונזירות נדרשו לנדור נדר של עוני , הסתפקות במועט , צניעות וצייתנות , ובילו את רוב היום בשתיקה , בעבודת אדמה וכמובן בתפילה . האופיס הוא למעשה חלוקה של היום ושל הלילה לשמונה יחידות זמן של פולחן , אשר במהלכן הנזירים חדלו מכל פעילות ( בין אם עבודה ביום ובין אם שינה בלילה ) והתאספו בכנסיית המנזר כדי להתפלל , כדי לקרוא בספרי הקודש וכדי לשיר . עיקר הפעילות הפולחנית בשעות האופיס הייתה קשורה לספר תהלים , ובמרכז כל שעה עמדה שירה של מזמורי תהלים ( פסלמודיה בלועזית , מהמילה , psalm מזמור תהלים . ( מדי שבוע שרו הנזירים את ספר תהלים בתרגומו ללטינית , ומאה וחמישים מזמוריו חולקו בין שמונה שעות התפילה היומיות השונות . רעיון הנזירות באירופה תפס תאוצה במאה 6-ה לספירה , ומנזרים הוקמו בכל רחבי היבשת . הרוח החיה מאחורי התנועה הזאת היה בנדיקטוס הקדוש , אשר בשנת 530 בקירוב כתב מעין קובץ חוקים וכללי התנהגות לאנשים החיים במנזר . אלה שחיו על פי קוד התנהגות זה נקראו בנדיקטינים , על שם מייסד המסדר . נזירים חיו לרוב מחוץ לערים , במקומות מבודדים , שבהם יכלו ללמוד ולעבוד את האל בשלווה יחסית . הוקמו מנזרים לגברים ולנשים בנפרד , ובכל מנזר היו כתריסר עד מאה נזירים .
|
|