|
|
עמוד:147
שידורי הטלוויזיה המסחריים בישראל - הפרטה ורגולציה מאז , 1965 ובמשך שנים רבות , היה בישראל רק ערוץ טלוויזיה אחד , הערוץ הראשון , שהיה ועודנו ערוץ ציבורי - ערוץ המופעל על ידי רשות השידור וממומן על ידי הציבור , מכספי המסים " ) אגרת הרדיו והטלוויזיה . ( " הפרטת שידורי הטלוויזיה בישראל החלה להתרחש רק בשנות ה90- של המאה העשרים . תחילה נתנה המדינה זיכיונות לחברות הטלוויזיה בכבלים לפעול , לאחר מכן אפשרה המדינה את הקמתם של ערוצי הטלוויזיה המסחריים ( ערוץ , 2 ולאחר מכן ערוץ ( 10 ואת הקמת שידורי הטלוויזיה בלוויין . כיום אפשר לומר כי תחום שידורי הטלוויזיה בישראל מופרט כמעט כולו . הרגולציה על שידורי הטלוויזיה מפוצלת בין כמה גופים : הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ומועצת הרשות מסדירות את שידורי הטלוויזיה המסחריים ; המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין , ולצדה מינהלת הסדרת השידורים לציבור , מסדירות את שידורי הטלוויזיה הרב-ערוצית למנויים ; ורשות השידור מסדירה את השידור הציבורי . הרגולציה על שידורי הטלוויזיה נדרשת לתת מענה לאינטרסים ולצרכים שונים , ובהם : להבטיח כי בכלי התקשורת יישמע מגוון של דעות , וכי יינתן ייצוג וביטוי הולם לכל גוני האוכלוסייה . להבטיח כי גם לאוכלוסיות מיוחדות תהיה גישה לשידורים והם יוכלו ליהנות מהם , למשל : לכלול בשידורים כתוביות בשפה הערבית ובשפת הסימנים . להבטיח כי השירות יוענק לכלל האוכלוסייה באופן שוויוני . כך , למשל , נדרשים מפעילי הכבלים והלוויין לפרוס את התשתית הנחוצה בכל רחבי הארץ , כולל המקומות המרוחקים , שבהם האוכלוסייה דלילה והדבר משתלם פחות . להבטיח שהתכנים של השידורים ושל הפרסומות לא יהיו פוגעניים , במיוחד כלפי הקטינים . לעודד יצירה ותרבות ישראלית , ולתת עדיפות ליוצרים ישראלים . על הפרטה ועל תרבות שירותי הטלוויזיה המסחרית הם שירותים רווחיים ביותר , שלמגזר העסקי יש עניין רב לספקם . לא כך הדבר כשמדובר בשירותי תרבות ובידור אחרים , כמו מוזאונים , קונצרטים , הצגות תאטרון איכותיות , ואפילו ספרות יפה . מרבית מוסדות התרבות אינם רווחיים , והם אינם יכולים להתקיים ללא סיוע חיצוני . סעיף כז להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם קובע כי לכל אדם זכות לתרבות , דהיינו , “ כל אדם זכאי להשתתף תוך חירות בחייו התרבותיים של הציבור , ליהנות מהאמנויות ולהיות שותף בהתקדמות המדע ובברכתו " . נראה , אם כן , כי שירותי התרבות הם בגדר זכויות המגיעות לכל אדם , ועל המדינה לדאוג לספקן . ואכן , מדינות הרווחה השונות מקצות בתקציבן נתח מסוים עבור תמיכה במוסדות תרבות ובפעילות תרבותית . כך , למשל , יש מדינות שבהן הציבור יכול לבקר במוזאונים חינם , שכן אלה מקבלים מימון מלא מן המדינה . על פי המלצת אונסק"ו , ארגון החינוך , המדע והתרבות של האו"ם , המדינה צריכה להקצות אחוז אחד מתקציבה לצורכי תרבות . בפועל , מדינות רבות אינן עומדות בשיעור זה - הולנד , לדוגמה , מקציבה לתרבות 0 . 55 % מתקציבה , ואיטליה מקציבה . 0 . 88 % גרמניה , לעומת זאת , מקציבה 1 . 2 % מתקציבה לצורכי תרבות . ומה בישראל ? בשנים האחרונות אכן חלה עלייה מסוימת בתקציב לצורכי תרבות . תקציב התרבות לשנת 2011 עומד על 612 מיליון שקלים , שהם 0 . 17 % מהתקציב לשנה זאת - עדיין שיעור נמוך במידה רבה מהמלצת אונסק"ו ומהשיעור הנהוג במדינות מפותחות אחרות . ועוד : מטבע הדברים , תקציב התרבות הוא אחד התקציבים הפגיעים ביותר , ובדרך כלל הוא אחד הראשונים שסובל מקיצוצים . קיצוץ בתקציבי התרבות , או במילים אחרות הפרטת התרבות , עלול לפגוע בתרבות במדינה במידה ניכרת , שכן כאמור מוסדות התרבות אינם רווחיים בדרך כלל , וללא תמיכה ציבורית הם לא יתקיימו , או שהם יספקו שירותים שרק העשירים יוכלו לרכוש . ? . 1 האם יש מקום לרגולציה על התכנים של שידורי הערוצים המסחריים ? העלו טיעונים בעד וטיעונים נגד רגולציה במקרה זה . . 2 יש גופים פרטיים המבקשים להשאיר את הפיקוח עליהם בידיהם ( רגולציה עצמית . ( לטענתם - הם המומחים בתחום , ולכן הפיקוח היעיל ביותר ייעשה על ידיהם . מה דעתכם על רעיון זה בהקשר של שידורי הטלוויזיה ? הסבירו . . 3 האם , לדעתכם , יש מקום לרגולציה שתחייב מוסדות תרבות ( תאטראות , תזמורות ) להעלות מופעים גם במקומות מרוחקים מהמרכז ? הביאו טיעונים בעד ונגד .
|
|