|
|
עמוד:10
ישראל. קו תיחום זה נמשך כקו ישר כמעט לכל אורכו, בין רפיח שלחופי הים התיכון ועד ל"ראס טאבה" שלחוף מפרץ אילת. גבול זה לא זכה להכרה בין-לאומית במשך כל תקופת השלטון הבריטי בארץ. ■ הגבול עם ירדן: באפריל 1920 קיבלה בריטניה מנדט )ייפוי כוח( מחבר הלאומים לנהל את ענייניהן של ארץ ישראל ושל עבר הירדן המזרחי מבלי שצוין בכתב המינוי קו הגבול המפריד ביניהם. תוואי הגבול, שסומן בשנת ,1922 הפריד בין שני שטחי המנדט והוא גבול טבעי שהוצמד לקווי נוף בולטים: בצפון ובמרכז - עקב הגבול אחר קו האמצע של אפיק נהר הירמוך, ובהמשך עקב הגבול אחר קו האמצע של אפיק נהר הירדן, עד למקום מפגשו עם ים המלח. בים המלח עבר הגבול לאורך קו האמצע, ומדרום לו הוא עבר בעמק הערבה לאורך "קו הנקודות הנמוכות", עד לראש מפרץ עקבה. בגלל התזוזות באפיקי הזרימה של הירדן ונחלי הערבה בעקבות שיטפונות, מיקומו המדויק של קו הגבול נותר שנוי במחלוקת עד להסדרתו בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן באוקטובר .1994 ■ הגבול עם לבנון וסוריה: קו גבול זה נקבע בהסכם בין הבריטים לצרפתים בשנת ,1923 והיה לקו ההפרדה בין שטח המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון לבין שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל. הגבול עם לבנון עבר באזור שבין ראש הנקרה למטולה. קו הגבול עקב אחר קו פרשת המים, אך התחשב גם בגורמים נוספים. מאחר שהשטח היה מיושב, נעשה מאמץ לצמצם את הפגיעה במקורות הקיום של התושבים המקומיים, שעסקו בעיקר בחקלאות, ולקבוע קו גבול המותיר כפרים רבים ככל האפשר, ואת עיקר אדמתם, באותו צד של קו הגבול. הגבול עם סוריה עבר בקירבת הגדה המזרחית של הכינרת, וממזרח לאפיק הירדן, עד למטולה. קו גבול זה כלל את הכינרת, עמק החולה ורוב מקורות הדן והירדן בתחום השלטון הבריטי על ארץ ישראל. באזור הכינרת תאם קו הגבול לגבולות בעלויות הקרקע של התושבים המקומיים: בחלק הצפון-מזרחי של הכינרת האדמות היו שייכות לתושבים סוריים, ולכן עבר קו הגבול 10 מ' מקו החוף של הכינרת. בחלק הדרום-מזרחי )באזור צמח-עין גב( רוב האדמות היו שייכות לתושבי ארץ ישראל, ולכן הועבר קו הגבול במרחק 2 ק"מ מהחוף, והכליל אותן בארץ ישראל. ב. גבולות תכנית החלוקה, 1947 כתוצאה מההתיישבות הציונית הנרחבת בארץ ישראל, וכתוצאה מההתנגדות של היהודים והערבים לשלטון הבריטי, פנו הבריטים לאו"ם בשנת 1947 בבקשה לסיים את המנדט על ארץ ישראל. האו"ם הקים ועדה לחקירת הבעיות בארץ ישראל, ובסיום עבודתה הגישה הוועדה את "תכנית החלוקה של ארץ ישראל". עיקרה של התכנית היה: חלוקה של ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית, והפיכתה של ירושלים וסביבתה לאזור בין-לאומי. העקרונות הגאוגרפיים המרכזיים שעמדו מאחורי תיחום הגבולות היו: אזורים שבהם ההתיישבות העיקרית הייתה של הערבים והם הרוב באוכלוסייה - הוקצו למדינה הערבית, ואזורים שבהם ההתיישבות העיקרית הייתה של יהודים והיא תפסה שטחים רצופים - הוקצו למדינה היהודית. הגבולות התחשבו בגבולות הכפרים, בקרקעות שבבעלות יהודית, בשמירת עתודות קרקע לעלייה יהודית עתידית, ובמתן מוצא לים סוף למדינה היהודית. עקרונות אלה הובילו להכללת הנגב בשטח המדינה היהודית, ולהקצאת שטח הגליל העליון המרכזי )מנצרת ועד לגבול עם לבנון( למדינה הערבית המיועדת. ואולם, גבולות תכנית החלוקה מעולם לא הוצבו במרחב, שכן בעוד שרוב היישוב היהודי .4 גבולות המנדט הבריטי, 1922 .5 גבולות תכנית החלוקה, 1947
|
|