|
|
עמוד:50
קליטת העלייה קליטתם של שלושה רבעי מיליון עולים ב6- השנים הראשונות לקום המדינה הייתה מבצע אדיר שהישגיו מרשימים ביותר, בעיקר כשמבינים את מצבה החמור של המדינה באותן שנים. לאחר מלחמת העצמאות המדינה הייתה שרויה במשבר כלכלי עמוק. הממשלה נזקקה לטמעב רז כדי לרכוש נשק, ציוד צבאי, מזון וחומרי גלם חיוניים, ולמשאבים נוספים כדי לממן את העלייה הגדולה, שאיש לא היה יכול לצפות מראש את ממדיה ולהתכונן לקראתה. וכך נאלצה הממשלה להנהיג משטר כלכלי שכונה ”צנע” - קיצוב במזון ובהלבשה לכל תושבי המדינה, והגבלת היבוא של דברי מותרות. אפילו על העלייה הוטלו הגבלות, אם כי לתקופה קצרה. כדי לקלוט את העולים החדשים במדינה היה צורך לדאוג להם לדיור ולתעסוקה, והמדינה הצעירה פעלה בשני תחומים אלה במסגרת האפשרויות שהיו בידיה באותה תקופה. מקימים בתים ויישובים מאות אלפי העולים שהגיעו נזקקו לקורת גג, ודירות פנויות כמעט שלא היו בנמצא. מה עשו? היו מי שהצליחו למצוא דיור בכוחות עצמם; אחרים שוכנו על ידי המדינה במבנים ששימשו קודם את הצבא הבריטי ובבתים ערביים שתושביהם נאלצו לעזוב או גורשו; והיו שהצטופפו עם קרוביהם בדירותיהם הקטנות. כאשר לא היו עוד דירות פנויות, שוכנו העולים בתונחמ םילוע ואחר כך במעבתור עד שיימצא להם דיור של קבע. המחנות והמעברות הוקמו בחיפזון, לא הוכנו בהם תשתיות למערכות של מים וחשמל ולכבישי גישה, ותנאי החיים בהם היו קשים. הכוונה הייתה שהעולים ישהו בהם זמן קצר בלבד. )ראו מסגרת, עמ' 52( הממשלה הראשונה קבעה מטרות לתכנית הפיתוח ל4- השנים הראשונות: האחת - הכפלת היישוב היהודי במדינה על ידי עלייה המונית, והשנייה - פיזור האוכלוסייה בכל רחבי המדינה, כדי לבסס את הריבונות הישראלית ולפתח את כל שטחי המדינה. הכוונה הייתה להשאיר כמחצית האוכלוסייה בערים הגדולות, חלק אחר להפנות לשיכונים שנבנו בערים ובמושבות, ואת האחרים להפנות לערים בינוניות וקטנות וליישובים כפריים שיוקמו בצפון הארץ ובדרומה. הייתה תכנית להעביר גם חלק מהאוכלוסייה הוותיקה לאזורים אלה, אולם מי שכבר התבססו ביישובים הוותיקים במרכז הארץ לא רצו לעזוב את בתיהם ולעבור לאזורי פיתוח חדשים. כך נשלחו למקומות אלה העולים החדשים, שרובם היו חסרי אמצעים כלכליים, לא היה להם מידע על האפשרויות בארץ, והם היו תלויים ברשויות לצורך השגת דיור ותעסוקה. עולים רבים הופנו ל150- מושבים חקלאיים שהוקמו עבורם ונקראו ”מושבי עולים”. חלק ניכר מעולים אלה חיו במדינות מוצאם ביישובים עירוניים ועסקו שם במלאכה ובמסחר. הם לא היו מעוניינים להתיישב בכפר. לא היה להם הידע הדרוש לעיסוק בעבודה חקלאית, והם לא היו רגילים לחיי השיתוף שאיפיינו את מושבי העולים. רוב העולים שעברו למושבים עשו זאת משום שביקשו להימלט מתנאי החיים הקשים במחנות העולים, וחלקם הופנו למושבים מיד עם הגיעם לארץ. כתוצאה מכך, רבים מהם עזבו את היישובים החדשים לאחר ששהו בהם שהות קצרה, ומושבים רבים סבלו מקשיים במשך שנים רבות. בשנים 1963-1949 הוקמו ברחבי המדינה 29 יישובים עירוניים קטנים, שמרבית תושביהם היו עולים חדשים. יישובים חדשים אלה, שכונו אז בשם ”עיירות פיתוח”, ■ מחנה עולים: כינוי למחנות שהוקמו במקומות שונים במדינה בשנותיה הראשונות, ובהם שוכנו העולים באולמות גדולים, בצריפים או בפחונים. העולים ששהו במחנות לא עבדו לפרנסתם והם קיבלו את כל צורכיהם מהמדינה. ■ מעברה: כינוי למחנות מעבר שהוקמו בשנות ה,50- לרוב בשולי יישובים ותיקים, כדי לספק לעולים דיור זמני. חלק מהעולים שחיו במעברות עבדו לפרנסתם. ■ מטבע זר: מטבע חוץ, כסף של מדינות חו”ל. ■ צנע: משטר כלכלי שהוכרז בישראל בשנת ,1949 עקב המחסור ששרר אז בארץ. במסגרת משטר הצנע הוגבלה הצריכה של מוצרים חיוניים - מוצרי מזון, ביגוד, כלי בית ועוד. הממשלה חילקה לכל התושבים ”נקודות”, וקניית המוצרים נעשתה באמצעותן. משטר הצנע התקיים במשך שנים אחדות.
|
|