|
|
עמוד:270
ואנחנו קידה כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ, ומושב יקרו בשמים ממעל, ושכינת עזו בגבהי מרומים. הוא אלהינו, אין עוד. אמת מלכנו, אפס זולתו, ככתוב בתורתו: וידעת היום והשבת אל לבבך, דברים ד, לט כי יהוה הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד. ועל כן נקוה לך, יהוה אלהינו, לראות מהרה בתפארת עזך, להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי. וכל בני בשר יקראו בשמך, להפנות אליך כל רשעי ארץ. נוטה: פורש, מותח. יקרו: כבודו. שכינת עזו: המקום שבו שוכן כוחו. אפס זולתו: אין עוד מלבדו. והשבת אל לבבך: קבע בלבבך. נקוה לך: נשים בך את תקוותינו. גלולים: אלילים. לתקן עולם במלכות שדי: להביא את העולם לכלל שלימות באמצעות מלכות ה'. להפנות: יפנו, יתפללו. בימי הבית השני] רק במוסף של ראש השנה — במסגרת החגיגית של שלוש הברכות שבעקבותיהן תוקעים בשופר [עליהן ראה משנה, ראש השנה ד, ה-ו]. מכל מקום, רק בימי הביניים הועברה "עלינו" אל התפילות כולן. שילובה של תפילת "עלינו" בתפילה היומיומית הביא לגל של קטרוג כנגד היהודים שישבו באירופה, בגלל המשפט "שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע", אשר נתפס — שלא כדין — כהעלבת הדת השלטת וכפגיעה במשיחה [ששמו שווה בגימטריא למילת "וריק", 316]. משפט זה חסר בסידורים רבים, בשל צנזורה חיצונית או פנימית.
|
|