|
|
עמוד:227
ויש מוסיפים: עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר. משלי ג, יח דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. משלי ג, יז ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. משלי ג, טז ישעיה מב, כא יהוה חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ישיבה המגביה מתיישב כשספר התורה בידו והגולל כורך את הספר ושם עליו את קישוטיו. לאחר הגלילה ממשיך המגביה להחזיק בספר ואילו הגולל שב למקומו. ההפטרה הגבאי נותן למפטיר ספר תנ“ך וזה קורא ממנו בקול רם את ההפטרה. וקודם לכן מברך: ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, אשר בחר בנביאים טובים ורצה ∞ היא: התורה. ותומכיה: המחזיקים בה, ההולכים בדרכה. ∞ ורצה: קיבל ברצון. בתלמוד הבבלי [מגילה לב ע"א]. טכסים אלה מאפשרים לקהל לשוב ולהדגיש את חשיבותה וחביבותה של התורה. ההגבהה והגלילה נחשבו כמצוות רבות חשיבות, אך לגלילת התורה מותר להזמין גם נער שטרם הגיע למצוות. וזאת התורה וכו': ההכרזה "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" ידועה בתפקיד זה כבר מימי הגאונים. יש בה אישור של הציבור לרציפותה של המסורת: הספר הפרוש לנגד עיניו הוא הוא הספר שניתן למשה בסיני. את ההמשך, "על פי ה' ביד משה" [והוא שבר פסוק מבמדבר ט, כג], יש כנראה לפרש כשריד מאמירתו של הפסוק השלם מספר במדבר, המדבר על נדודי המשכן והארון: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה". פסוק זה נזכר כדי להצדיק את ההיתר להוציא את ספר התורה ממקומו, לטלטלו ולהגביהו. ההפטרה: בשם "הפטרה" מכנים קטע מתוך ספרי נביאים [ראשונים או אחרונים] הנקרא בנעימה מיוחדת [מתוך ספר תנ"ך או מגילה מיוחדת לכך] לאחר קריאת התורה. פירוש המילה הוא כנראה "סיום", "השלמה", שכן בקריאת ההפטרה מסיימים את הקריאה הפומבית בכתבי הקודש. המנהג ידוע כבר מסוף ימי הבית השני, ואפשר שמקורו בפולמוס בין היהודים לבין השומרונים, אשר קידשו את התורה בלבד וכפרו במקורם האלהי של דברי הנביאים. קריאת דברי נביאים באה לתת להם מעמד מקודש שאינו נופל בהרבה מזה של דברי התורה, עניין המתבטא גם בברכות הנאמרות לפני ההפטרה ולאחריה [וראה להלן]. בקביעת ההפטרות החלו כבר בתקופת המשנה [כגון תלמוד בבלי, מגילה לא
|
|