|
|
עמוד:41
ישועה ורחמים חוס וחננו ורחם עלינו והושיענו, כי אליך עינינו, כי אל מלך חנון ורחום אתה. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. ברוך אתה יהוה, המחזיר שכינתו לציון. בשעה שהחזן אומר את חלקה הראשון של ברכת ההודאה אומר הקהל "מודים דרבנן". "מודים דרבנן" [יח] ברכת ההודאה קידה מודים אנחנו לך, שאתה הוא קידה מודים אנחנו לך, שאתה הוא יהוה יהוה אלהינו ואלהי אבותינו לעולם אלהינו ואלהי אבותינו, אלהי כל בשר, ועד, צור חיינו, מגן ישענו אתה הוא יוצרנו יוצר בראשית. ברכות והודאות לדור ודור. נודה לך ונספר תהלתך, לשמך הגדול והקדוש על שהחייתנו על חיינו המסורים בידך, ועל וקימתנו. כן תחינו ותקימנו ותאסף נשמותינו הפקודות לך, ועל נסיך גליותינו לחצרות קדשך לשמר חקיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם, על וטובותיך שבכל עת, ערב ובקר שאנו מודים לך, ברוך אל ההודאות. וצהרים. הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך, כי מעולם קוינו לך. ∞ כל בשר: כל האנושות. חצרות קדשך: ירושלים. על שאנו מודים: בזכות דברי התודה. אל ההודאות: האל שהכל מודים לו. מודים דרבנן: כבר בתקופת האמוראים נהגו שהמתפללים היו אומרים נוסח משלהם בשעה שהחזן חזר בקול רם על ברכת ההודאה. נראה שנוהג זה נולד מן התחושה, שיש להותיר לכל מתפלל מקום לביטוי אישי משלו, לפחות בשעת אמירת דברי תודה. הקטע שלפנינו הוא צירוף שנעשה בסוף ימי התלמוד מנוסחים שונים שהוצעו מפי חכמים שונים למטרה זו [תלמוד בבלי, סוטה מ ע"א]. הקטע קרוי "מודים דרבנן", היינו: נוסחי "מודים" שהציעו לומר רבותינו ["רבנן"]. כדי לא להקנות ל"מודים דרבנן" מעמד זהה לשאר ברכות העמידה, נחתם הקטע ב"ברוך אל ההודאות", ללא הזכרה מפורשת של שם ה'.
|
|