ניגריה

עמוד:137

מזון בסיסיים : דחן , תירס , ארז , מניוק , קסוה . רק מעט מוצרים חקלאיים מיעדים ליצוא : קקאו , שמן דקלים , אגוזי אדמה ( מקום שלישי בעולם ) וכן קאוצ'וק ועצים מן היערות . בשנים האחרונות החל בניגריה תהליך של תעוש , אך הוא מתנהל בעצלתים . בשנת 1969 נחנך סכר ומפעל הידרו - חשמלי גדול בקאינג'י שעל נהר הניגר . היסטוריה ניגריה היתה לפנים אחד האזורים המפתחים ביותר באפריקה . עוד במאה ה - 9 לספירה היתה בה ממלכה מארגנת . בדרום התפתחו במאה ה - 13 ובמאה ה - 14 ערי היורובה , ובדרום - המערב צמחה מאז המאה ה - 12 ממלכת בנין , ובמאה ה - 14 השתלטה זו על כל אזור המפרץ . בני בנין פתחו אמנות ברמה גבוהה , שהיתה מעגנת בדתם , ועשו פסלים ותבליטים של ברונזה , שנהב , ברזל , אלמגים וזכוכית וגם עץ . יצירות רבות של אמנות בנין הן מן המאה ה - 12 עד המאה ה - 15 , עוד לפני החדירה האירופית , אך לשיאה הגיעה אמנות זו , בהשפעת המערב , מן המאה ה - 15 עד המאה ה - 17 . האירופים הראשונים שהגיעו לחופי ניגריה היו הפורטוגלים - בשנת 1472 . הם נהלו מסחר עם מלך בנין , יסדו את העיר לגוס ועשוה מרכז לסחר עבדים . בעקבות הפורטוגלים באו ההולנדים , וב - 1631 - האנגלים . ראשי השבטים ספקו שבויי מלחמה לסחר העבדים ששגשג באותם הימים והקנה לחוף הניגרי את הכנוי " חוף העבדים " . בשנת 1807 הכריזה בריטניה על אסור בסחר עבדים ונסתה לפקח על כך בעזרת צי ששוטט במפרץ ניגריה . בשנת 1861 השתלטו הבריטים על לגוס , וב - 1885 הכריזו על כל שטח הדלתה כשטח חסות בריטי . משם נמשכה התפשטותם באמצעות " חברת הניגר הבריטית " . תוך דכוי השליטים המקומיים והתנגדות תקיפה לצרפתים , שגם להם היו תביעות באזור , השתלטה בריטניה על כל השטחים שהם כיום ניגריה . אזורי החוף ואזורים בפנים הארץ שהבריטים חדרו אליהם אחדו ב - 1914 למושבה ניגריה . בהדרגה שתפו התושבים המקומיים בשלטון , עד שהענקה לארץ עצמאות ב - 1960 , במסגרת חבר העמים הבריטי , בעת ובעונה אחת עם הרבה מושבות אחרות , בריטיות וצרפתיות , ביבשת . ניגריה העצמאית היתה בתחלה פדרציה של שלוש מדינות , לפי חלקה שנעשתה עוד בימי הבריטים , בשנת 1954 : הצפון בשלטון בני ההאוסה והפולני , המערב בשליטת בני היורובה והמזרח בשלטונם של בני איבו . עד מהרה פרצו סכסוכים קשים בין שלשת חלקי הפדרציה וכן בינם לבין הממשלה הפדרלית בשאלת חלקת הסמכיות בינה ובין רשיות המדינות . ב - 1966 תפסו את השלטון קצינים מבני שבט איבו , והשליט החדש , הגנרל אירונסי , בטל את המבנה הפדרטיבי של המדינה . בתגובה על כך חוללו מתנגדי האיבו בחבל הצפוני הפיכה נגדית . אירונסי נהרג ולשלטון עלה הגנרל גואון , שנחשב ניטרלי . הוא שב וחלק את המדינה - הפעם ל - 12 חלקים - לפי אזורי ההתפרסות של השבטים השונים . בחלקה זו פצלו בני האיבו בין שלושה חבלים , ובמאי 1967 הם הכריזו על מרידה בשלטון המרכזי ועל הקמת מדינה נפרדת בשם ביאפרה , שהקיפה פחות מ - 10 אחוזים משטחה של ניגריה , אך חיו בה כשליש מתושביה . פרצה מלחמת אזרחים אכזרית , שביאפרה היתה בה כמעט מבדדת מבחינה בין - לאמית , בעוד רב מדינות העולם תמכו בממשלה המרכזית . שנתים וחצי נמשכה המלחמה , עד שנכנעה ביאפרה . המלחמה הפילה מאות אלפי קרבנות , רבם חללי הרעב הנורא בביאפרה , שבא עקב ההסגר שהטילו עליה אויביה . ב - 1975 שוב התחוללה במדינה הפיכה , והגנרל גואון נרצח . בעקבותיה באו עוד שתי הפיכות . רק ב - 1978 בטל המשטר הצבאי , שהוטל ב - 1966 , והחזר השלטון האזרחי . לא חלפו אלא חמש שנים , ושוב התחוללה בניגריה הפיכה צבאית , וכעבר עוד שנתים , בשנת 1985 , עוד הפיכה . השליט החדש , תבליט ברונזה ניגרי מן המאה ה - 18 המתאר מלך בין עבדיו . פסלון מעוצב בדמותו של עבד , פרי עבודתם של אומני שבט היורובה בניגריה . בני שבט זה , המהווים כחמישית מאוכלוסיית המדינה , הקימו במאות ה - 13 וה - 14 מרכז תרבותי חשוב בדרום ניגריה .

קודם  |  הבא